את מי מסבסד שר התחבורה

"אני רוצה לעודד נסיעה בתחבורה הציבורית, אבל זה לא יקרה עם כאלה מחירים", טען השבוע ישראל כץ, שר התחבורה. כץ מבקש לתת לתושבי הפריפריה 50% הנחה בכרטיסי נסיעה ברכבת, ואומר כי פקידי האוצר עושים טעות שאינם מאשרים את ההנחה, "שתאפשר לממש את ההשקעה האדירה שכבר השקענו בתשתיות הרכבת והתחבורה הציבורית בפריפריה".

אני מאמינה לכץ שהוא חפץ לעודד את השימוש בתחבורה ההמונית הציבורית, מאמינה שבזבוז כספי ציבור חורה לו, ומאמינה בכנות שאיפתו להוזיל את יוקר התחבורה לכל אזרחי ישראל.

בזבוז כספי ציבור וחיסכון שולי לאזרח

הכוונה טובה, אבל מישהו מטעה את כבוד השר, ושולח אותו להוזיל את יוקר התחבורה בשיטה בזבזנית מבחינה ציבורית, עם חיסכון זניח לאזרח.

הסובסידיה הממשלתית לתחבורה ציבורית מסתכמת כיום ב-4.5 מיליארד שקל, כץ מבקש סובסידיה נוספת, שתגרע מתקציב המדינה. הנחה של 50% בכרטיסי נסיעה תצטבר לכמה עשרות שקלים בחודש לאדם, ובמקרה הקיצוני למאות בודדות למשפחה.

לעומת זאת, אם היתה לנו תחבורה ציבורית שמייתרת את הצורך במכונית פרטית, כל משפחה בארץ היתה יכולה לחסוך 2,500 שקלים בחודש (עלות מינימלית להחזקת מכונית אחת), ועד 5,000 שקלים ויותר, במקרה של ויתור על שתי מכוניות.

כדי להשתחרר מהחובה להחזיק במכונית אחת לפחות לכל משפחה, לא צריך עוד סובסידיה, צריך תחבורה ציבורית בשבת.

שבת בלי מכונית

בנשימה אחת עם ענייני ההנחות, כץ הסביר שאינו מתכוון להכריע בעניין התחבורה בשבת, כי זה "נושא עקרוני ורגיש".

אז המצב הוא כזה: במרכז הארץ, בזכות הקרבה לשירותים ובזכות מוניות השירות שפועלות בלב ערים וביניהן, שבת בלי מכונית מעצבנת, אבל נסבלת. בפריפריה דלילת האוכלוסייה, המפוזרת והמרוחקת, שבת בלי מכונית פרטית ובלי תחבורה ציבורית, היא פשוט משימה בלתי אפשרית.

עם כל ההנחות שיהיו, התושבים בישובים המרוחקים ימשיכו להחזיק במכונית אחת לפחות למשפחה, ובדרך כלל בשתיים. העלויות הקבועות (ביטוח, רישוי, בלאי) לא משתנות, ולכן ברוב המקרים לא ישתלם להוסיף עליהן הוצאות בדמות נסיעה בתחבורה ציבורית, אפילו בהנחה.

עד שמישהו יאזור אומץ לטפל בשבת, שר התחבורה יכול לאמץ פתרון ביניים שיציב אותו כאיש של שלום עם דאגה אמתית לתושבי הפריפריה בצפון ובדרום.

פתרון קסם מיידי ומותאם פריפרייה להוזלת יוקר התחבורה

הפתרון הוא תחבורה שיתופית, אשר בניגוד לסובסידיות לא תגרע אפילו גרוש מתקציב המדינה, אך תוזיל מיד וכהרף עין את יוקר התחבורה לכולם.

הפתרון הזה מתגלם באפליקציות מגוונות, בהן גם "אובר X", לשיתוף כלי רכב פרטיים, המאפשרות לאנשים להסיע זה את זה במכוניתם הפרטית, במחירים נמוכים באופן משמעותי ממחירי מונית.

בשביל תחבורה שיתופית לא צריך תשתיות חדשות ולא צריך לשנות סדרי תנועה, והיא אינה פוגעת בקדושת השבת ובסטאטוס קוו. כדי ליישם אותה, כל מה שהשר צריך הוא אומץ לעמוד מול מונופול בעלי הרישיונות למונית.

סובסידיה עם ערך תקשורתי

אם יוקר התחבורה של תושבי הפריפריה באמת נוגע לליבו של כץ, ואם הוא חס על כסף ציבורי המושלך לשווא, שלא יסתפק בכמה גרושים הנחה על כרטיסי רכבת, אלא יעמוד כארי מול לובי המוניות ויתיר, במיוחד לתושבי הפריפריה, לכונן ביניהם תחבורה שיתופית.

הדרישה לסובסידיה לפריפריה מקדמת את שר התחבורה מבחינה תקשורתית, וקשה להיות שר אוצר בשם משה כחלון, ולהתנגד. אבל הסובסידיה הזו שכץ מציע אינה מקדמת באמת את הישובים המרוחקים, ואין בה תרומה של ממש להפחתת יוקר התחבורה הכבד של התושבים.