"נכשלנו כעיתונאים. לא הארנו את כל המקומות החשוכים"

"אני אופטימי מאוד באשר לעתיד העיתונות", אומר ג'רארד רייל, העומד בראש ICIJ, ארגון עיתונות בינלאומי המאגד בתוכו 150 עיתונאים מ-50 מדינות שונות. בשנה האחרונה, הארגון עמד מאחורי חשיפת הסיפור שכונה "סוויס ליקס" וטלטל את מערכת הבנקאות העולמית, כשנחשפה רשימה ובה יותר מ-30 אלף חשבונות בנק סודיים בשלוחה השווייצרית של בנק HSBC הבריטי, במאות מיליארדי דולרים.

רייל, עיתונאי תחקירן ותיק ממוצא אוסטרלי-אירי, עטור פרסים נחשבים, מכיר כל אספקט של מקצוע העיתונות הנשחק ומצוקותיו. אך הוא אינו רואה שחורות, משום שבעיניו הדרך להשיג מידע הפכה יעילה הרבה יותר מבעבר. "אנחנו בתור הזהב של העיתונות", הוא אומר בריאיון ל"גלובס", לקראת השתתפותו בוועידת MAD של "גלובס" ו-Orange, שבה ידבר על עוצמת העיתונות החדשה חוצת הגבולות.

"היום המקורות שלנו יכולים לתת לנו מידע במגוון אמצעים רחב הרבה יותר, אפשר לנתח טוב יותר כמות מידע עצומה, כמו זו שהייתה ב'סוויס ליקס', אפשר לקבל יותר חשיפה ושקיפות, ואפשר למצוא מידע בסדר גודל רחב יותר. הטכנולוגיה מאפשרת חיסכון גדול בכסף ואפשר למצוא סיפורים טובים".

לדברי רייל, אופן הפעולה של הארגון הכלל עולמי (שבו חברים גם שני עיתונאים ישראלים - יוסי מלמן ואורי בלאו), מהווה מענה למשברים שבהם מצויים גופים עיתונאיים ברחבי העולם.

"הכול אצלנו בחינם, זו פילנתרופיה", הוא אומר בשיחת טלפון מוושינגטון. "אנחנו מקבלים כסף מקרנות מאוסטרליה, בריטניה, הולנד ומדינות נוספות, כדי לעשות את העבודה שאחנו עושים. מה שמחזיק אותנו זה אהבת העבודה העיתונאית ועבודת הצוות חוצת הגבולות. אני לא משלם על תחקיר, ולא משלמים לנו ולא על עבודת הכתבים; וכשעובדים בצוות אפשר לחסוך הרבה כסף".

- איך מתנהלת העבודה שלכם מול גופי המדיה, לדוגמה "לה מונד" הצרפתי, שפרסם ראשון את סיפור סוויס לינקס?

"כשהפרויקט התחיל לפני 15 שנה, אנחנו היינו מוצאים את הסיפורים ומציעים אותם לגופי מדיה. במקרה הזה, 'לה מונד' הגיע עם הסיפור, בגלל ההיקף האדיר שלו ברחבי העולם, ובשל העובדה שהיו שם הרבה יותר שמות שאינם צרפתים והם היו צריכים להיעזר.

"הם ניסו לעשות את זה בעצמם - שלחו את הכתבים שלהם אל רחבי העולם והתחילו לאסוף את החומר, אך הם נכשלו. זו דוגמה לאופן שבו העיתונות משתנה. ראינו שצריך לעבוד מעבר לגבולות. סיפור כמו ה'לוקסמבורג לינקס' התחיל בנפרד בלוקסמבורג ובנפרד בבריטניה, אך האימפקט התקבל רק בהתערבות שלנו ושיתוף פעולה בינלאומי".

רייל מתאר "חדר חדשות וירטואלי", שבו חברים העיתונאים שעובדים על כל סיפור מרחבי העולם. "לכל אחד מהצוות יש גישה לכל התפתחות הסיפור והמידע שמוזרם מכל מקום, לכל אורך העבודה. יש התייעצויות רבות, כולם עובדים יחד, ובנינו דרך תקשורת שכולם יוכלו לדבר יחד בוועידה, כשאתה רואה מי נמצא מהעבר השני, וחולקים מידע".

- אחד מבעלי המניות של העיתון "לה מונד" מתח ביקורת על הסיפור העיתונאי הזה, וכינה אותו רכילות. האם הלחץ, המגיע מכיוון בעלי המניות של העיתונים הנוספים, מחלחל גם אליכם?

"כשעובדים יחד, זו דרך מצוינת להפחית את הלחץ הזה. העובדה שהסיפור נמצא ב-50 מקומות סביב העולם, לא מותירה הרבה ברירה אלא לפרסם. העבודה המשותפת נותנת יתרון גדול. בלה-מונד יש שלושה בעלי מניות משמעותיים - אחד מהם התנגד לכך נחרצות, וטען שזה צריך להיות מידע פרטי, משום שהוא עצמו חבר של מוחמד, מלך מרוקו, שגם החזיק בחשבון בנק בשווייץ. הוא לא חשב שזה צריך להיות מפורסם. הייתי אומר שמלך מרוקו הוא דמות שנמצאת בפרופיל ציבורי די גבוה, לא?".

- מדוע אתה רואה את עבודתכם כעתיד העיתונות?

"זו תגובה למה שקורה בעולם. עוגת הפרסום מצטמצמת, עיתונים מתים וחברות חדשות מדממות. הכסף לא שם, והתחקירים לא ממומנים. זה מודל שמאפשר להתגבר על זה, הטכנולוגיה מאפשרת לנו לעשות דברים בעיתונות, שלא יכולנו לעשות בעבר. לחפש במהירות אינפורמציה ולעשות אימפקט כלל-עולמי. אתה רואה את וויקילקס וסנודן - יש להם השפעה אדירה. בעבר לקח לנו שנים לקרוא את זה בעצמנו, והיום יש לנו סיוע מרחבי העולם".

- אבל גם אתה צריך בעצמך כל הזמן לעסוק בגיוס מימון.

"נכון, זה קשה וזה מאבק, אבל אנחנו בני מזל שיש לנו תומכים ברחבי העולם. אנחנו לא צריכים יותר מדי כסף - מיליון דולר זה התקציב השנתי שלנו. אנחנו כל הזמן צריכים לחשוב על השנה הבאה. זה חלק מהעבודה שלי, לבוא ולדבר ולמצוא אנשים שירצו לקחת בזה חלק. לכן אני גם מגיע לישראל.

"יש לי כמה כללים בגיוס הכסף - אנחנו לא לוקחים כסף ציבורי או ממשלתי, ולא אקח כסף מאנשים שיגידו לנו על מה לכתוב ומה לחקור. אנחנו צריכים להיות גמישים - להיות מסוגלים לכתוב על מגוון רחב של נושאים. אין לנו אג'נדה, כל מה שאנחנו עושים את זה לטובת העיתונות. אנחנו זקוקים לעיתונאים, ושעיתונאים מתגייסים לטובתך, זה חשוב מכסף. בסוויס ליקס הלה-מונד והגרדיאן עבדו בשבילי, ומימנו כל אחד ארבעה כתבים לצורך הכתבה. אם הם ישקיעו בזה, הם גם ישימו את זה בעמוד הראשון".

- אבל עדיין, לא רק היעדר המשאבים מפחית את כמות התחקירים, אלא גם התחושה של העיתונים, בעיקר דיגיטליים, שזה פחות מעניין ואטרקטיבי לקוראים.

"אני מאמין שכעיתונאים נכשלנו. לא עשינו את מה שהיינו צריכים לעשות כדי להגן על המקצוע שלנו, וזה להאיר את המקומות החשוכים. בעשורים האחרונים פינינו את המקום למפרסמים וללחצים כלכליים. הפסקנו לעשות את עבודתנו, לא עשינו שירות לקהלנו, וזה מה שקרה לנו. קל לחוות דעה ולכתוב מאמר פרשנות, או להביא סיפור על הקרדשיאנס; ומן הצד השני, זה קשה, מסוכן ויקר להיות עיתונאי חוקר, ולכן הרבה מעדיפים להביא את הקרדשיאנס לעמוד הראשון".

- מהו האיום הגדול ביותר על חופש העיתונות?

"החוקים שמגבילים את חופש הביטוי ומאפשרים תביעות ענק. זה מאוד קשה להיות עיתונאי במדינות רבות בעולם. הנה אוסטרליה, אתה ודאי רואה אותה כמדינה מאוד חופשית, אבל תדע לך שעל כל סיפור שתפרסם, סביר להניח שתיתבע עליו - בצדק או לא. אני ביליתי זמן רב מדי בבתי משפט. יש עיתונאים רבים סביב העולם שסובלים מזה. אם יש לך כסף, אתה יכול לתבוע כדי להשתיק, גם אם אתה יודע שאין לך קייס".