גזענות כחול-לבן: קיצור תולדות הסטריאוטיפ הישראלי

"אבא שלי רוסי, אמא שלי חצי תימנייה חצי עיראקית. אני יודעת שאני נראית בהירה, אבל יש לי את כל הצדדים ואנחנו שומרי מסורת אז במקום יוגורט יש מרק", כך אמרה מתמודדת ב"מאסטר שף", בת 27 מגבעתיים, שזהותה ממאנת להתברג במשבצת עדתית/חברתית חד-משמעית. בישראל 2015 לא הכול שחור ולבן, למרות שיש לא מעט כוחות המנסים להפעיל את חוקי הגזע הדרקוניים של "משלנו/לא משלנו". וסלחו לי אם אעז ואומר: האשכנזים לא אשמים. גם לא הספרדים, המזרחיים, הים תיכוניים, הכהים, הבהירים, הצפוניים, הפמיניסטיות, המתנחלים, ההומואים, החברים מהמסטינג, והרשימה עוד ארוכה.

החלוקה לקבוצות אינה משרתת רק את הגזענים והמפלים - לטובה ולרעה. סטריאוטיפים הם קודם כל כלי עבודה של המוח האנושי: גלגלי-עזר לחלוקת המידע וניסיון לאמוד ולהבין מי ניצב לפנינו. אנו זקוקים להכללות כדי להבין את העולם ויצוריו, כדי לקרוא להם בשם ואפילו כצורך הישרדותי - לדעת אם להתחתן איתם, להילחם בהם או לנוס על נפשנו.

אנחנו ואתם

"הערבים נוהרים לקלפיות", אמר ראש הממשלה והוציא ציבור גדול של "שונאי ערבים" משלוות בחירתם הרציונלית; "מנשקי מזוזות", אמר יאיר גרבוז - אמירה אומללה, מתנשאת ומכלילה בגסות סגנון חיים עם אינטליגנציה משוערת; "אנחנו קיבלנו 30 מנדטים ואתם לא", אמרה שרת התרבות, מירי רגב, לציבור בלתי מפלגתי בעליל של יוצרי תרבות בישראל. לא חסרות בנוף הישראלי של הזמן האחרון דוגמאות לגזענות ולשלילת לגיטימיות של ציבורים שלמים. דוגמאות לאפליה אלימה עומדות גם ברקע של מחאת העדה האתיופית.

אבל הגזענות אינה מתעוררת בחלל ריק. היא נשענת גם על טרנד של התהדרות אתנית. החזרה הישראלית להגדרות עדתיות, בדומה להתעוררות גאה של קבוצות אתניות בעולם, קשורה לתהליך חברתי מתמשך של חיפוש אחר זהות וקבוצת שייכות. בתקופה של פוסט-גלובליזציה, של אחידות תרבותית, סגנונית ואופנתית חוצה יבשות ותרבויות, מורגשת מגמת-נגד חזקה, של הבלטת השונה והמיוחד, המקומי וההיסטורי. בארץ זוהי גם הצהרת אינדיבידואליות, בחירה אישית להיות מזוהה, גאה ולא מדוכא על-ידי "כור ההיתוך".

הגישה ההומניסטית-פלורליסטית, שמאמינה בשוויון ערך האדם באשר הוא, נכנסה לחיי החברה המערבית יחד עם רוחות המודרניזם, סביב תחילת המאה ה-20. זמן קצר לאחר מכן חלה ריאקציה חמורה בתפיסה זו. הנאציזם והפאשיזם שחררו את כל השדים העדתיים והחריבו חצי עולם בניסיון להוכיח את עליונותם. על חטא הגאווה נענשת אירופה עד היום, כשהיא קולטת הגירה ממדינות העולם השלישי והולכת ומסתבכת עם נאורותה שלה, בניסיון להכיל ולהקיא בו-זמנית את השינויים בהרכב האוכלוסייה ובתרבות.

כשמישל וולבק כותב על איסלמופוביה בספרו החדש "כניעה", הוא מתאר מצוקה אמיתית של תרבות הולכת ומצטמצמת, מתבצרת בטירותיה ומחשבת קיצה לאחור. הביאנלה לאמנות בוונציה, תחת הכותרת "כל עתידי העולם" מדברת בעצם על העבר שבו לא ניתנה דריסת רגל לנציגי אפריקה ואסיה בפריים המערבי. מה יקרה כשעשרות אלפי הפליטים יהפכו למאות אלפים ולמיליונים, וכאשר ילדיהם יהפכו לאזרחי המחר של העולם המערבי?

כל זמן שליבם היה במערב והם רק רצו להיטמע בו, נשמר מאזן הכוחות המוכר. אך כיום, כאשר מתעוררות רוחות חדשות של התבדלות אתנית ושמירה על תרבות המוצא, מתערער הסדר הישן והטוב, ועולם חדש ובלתי ידוע מאיים להגיח מאחורי החזות השלווה של המערב.

ארץ חמדת

לישראל, מדינה צעירה שכמותה, הגיעה תפיסת השוויון בתנופה ציונית, עם התעוררות העם היהודי במולדתו, תחת סיסמאות "כל ישראל חברים" וכור ההיתוך. אך המציאות הרב-תרבותית גברה על האידאלים, ושלל כוונות טובות לא עזרו לציונים האירופאים ולדור המייסדים המפא"יניקי, להימלט מאשמת ההתנשאות האשכנזית. הבעיה היא שממרחק השנים והתודעה העדתית, נשכחו התלאות והסיכונים שלקחו על עצמם האידאליסטים. גם גרעיני התיישבות אידאליסטים, חסרי ניסיון ותקציב, התיישבו בלב השממה. ההבדל הוא רק שעשו זאת מרצונם החופשי. היום כבר לא ברור מצבו של מי מקופח יותר.

כאשר כתב אפרים קישון את "סלאח שבתי", בשנות ה-50, הוא דיבר על הדור החדש של תושבי המעברות. העולים מארצות ערב והמגרב, שתפסו את המקום שפינו שם בדוחק, אחרי שנים קשות, סבי וסבתי, יוצאי אירופה. טופול, אשף הדמויות הסטריאוטיפיות, מגלם את סלאח, בדיוק כפי שהוא מלוהק בהמשך בדמות טוביה החולב האידישאי. דווקא יעקב בנאי משחק בתפקיד קיבוצניק, חבר מפלגה.

כשאסי דיין כתב לעפרה חזה את "שיר הפרחה" היא הפכה אותו - במודע או שלא - למקפצה אל לב המיינסטרים הישראלי. הילדה משכונת התקווה שרצתה רק להיות "לא פרחה" הצליחה בזכות הזהות המובחנת שלה. כי זו דרכם של דברים שאסור להגיד, בדרך כלל הם פורצים דרך ומותחים את הקו מחדש.

תקינות פוליטית מחלישה

המחזאי והשחקן גור קורן, זוכה פרס המחזאי והקומדיה של השנה, על הצגתו "המוגבלים" (בבימויו של גלעד קמחי בתיאטרון בית ליסין), העז ללכת על חבל דק של תקינות פוליטית, בהצגה שעוסקת בבעלי מוגבלויות. "הפוליטיקלי קורקט הוא לא קו גריניץ' שלא זז, הוא משתנה כל הזמן. אני עצמי לא יודע מהו אם נמנמתי חצי שעה. וגם אם אני יודע מהו, כאדם וכאמן יש לי חשק ילדותי אפילו למתוח ולדחוק אותו, לתעתע באמצעותו, ולפרוע את הסדר הנוח. אם אני מזיז אותו קצת וזה לא מפריע לך סימן שהוא לא היה במקום שחשבת שהוא נמצא אצלך".

ההצגה נשענת על כך ש"אסור לצחוק על אנשים עם מוגבלויות", אולם קורן מצביע על תוצאה של הפוך על הפוך: "אם אנחנו צוחקים על התופעות שאסור לדבר עליהן - זה תורם להעצמה. התקינות הפוליטית מיועדת לשמור על החלש ובמקום זה היא שומרת על מעמדו המוחלש. אם אנחנו יכולים לצחוק עליו סימן שהוא לא כזה חלש ומסכן, אני מקווה שאני עושה לטובת העניין".

- איך בודקים מה מותר ומה אסור להגיד?

"בהחלט היה חשש שאולי אנחנו מסתבכים פה ומסתכנים בפגיעה בציבור, אבל התיאטרון בדק והתייעץ. בהצגה דמויות הפושעים עוברות תהליך שלם של שינוי עמדות ודמויות בעלי המוגבלויות מלאות יכולת והומור עצמי. צפיתי בהצגה עם קבוצת תיאטרון של מוגבלים שכלית וראיתי את ההזדהות שלהם, את הזעזוע במקומות הנכונים וגם את ההקלה".

- יש בקהילת התרבות הישראלית סתימת פיות עצמית, כדי לא להרחיק קהל או כדי לחזר אחר הקהל?

"קשה לי לענות על זה. אני חושב שכל יוצר צריך ליצור מתוך עצמו. אני לא אוהב את התופעה של יוצרים שרוצים להחליט עבור הקהל שלהם מה מתאים לקהל מסוים ומה לא. יש ליוצרי תרבות תפקיד כזה ואני לא אומר שזה לא תפקיד חשוב, אבל כל אחד צריך לבדוק היטב את עצמו ואת קהלו - כדי לא לתחום אותו".

שומרי הסף של התרבות, שקורן מדבר עליהם, הם לא רק היוצרים או מנהלי התיאטרון או יושבי קרנות הקולנוע: "גם גננת והורה הם שומרי סף. אנחנו סוכני התרבות של הילדים שלנו. אם לקחנו על עצמנו תפקיד כזה, חשוב שלא ניצור קהל מקובע בנוסחאות אלא נאפשר לו להתפתח ולחשוב".

והקהל החושב הוא לא מקשה אחת. גם אם ננסה לאתר את המכנה המשותף הקרוב ביותר לכולם, מדיניות ה"כור היתוך" פינתה כבר בסוף שנות ה-70 את הדרך למדינת כל צבעי אזרחיה. בתהליך ארוך ועיקש מוצאת כל קבוצה את מקומה, אחרי שכולן מתמודדות עם קשיי קליטה ובעיות זהות - בעיה ידועה של מהגרים באשר הם. אורי זהר ואריק איינשטיין ניסחו זאת היטב במערכוני "לול", כשעמדו חלוצים על החוף וקיללו נמרצות "אינעל דין בבור אילי ג'בהום" קודם התימנים את הייקים, אחר כך הייקים את הרוסים ואלה את המרוקאים וכן הלאה.

בתחילת שנות ה-70 כתב דן אלמגור את להיט המיוזיקל הישראלי "אל תקרא לי שחור", ברוח מאבק הזכויות בארה"ב. זה היה רמז מטרים לפערים החברתיים שהיו רלבנטיים גם כאן, אבל טרם עלו על פני השטח. אחרי השבר הגדול של מלחמת יום כיפור, היה זה עוד קלף במאבק בין הגושים הפוליטיים, שאליו רתם מנחם בגין את הקיפוח העדתי כעוול היסטורי של מפלגת השלטון. נאום הצ'חצ'חים של דודו טופז היה צריך להילמד כלקח צורב לנציגים מתעשיית התרבות שחושבים לעלות על בימות פוליטיות. מאז המהפך הראשון של 1977 מזוהה הליכוד כמפלגת הבית של עדות המזרח, למרות שראשיה ברובם המכריע אשכנזים ולא מתקיים בה כל שוויון ייצוגי.

הכוריאוגרף ברק מרשל, שגדל בלוס אנג'לס ולמד בהרווארד, מספר שחש בגזענות בפעם הראשונה כאן בארץ. "ישבתי ב'קפה כזה' בשינקין עם אמא שלי (בשנות ה-90) והמלצרית עשתה ככל יכולתה לא להגיע לשולחן שלנו. אחר כך בטון מתנשא שאלה אותנו מה פתאום אנחנו מדברים אנגלית ואיך יתכן שתימני למד באוניברסיטה, ועוד בארצות הברית". מרשל עלה לארץ לפני שנה ונכנס לתפקיד המנהל האמנותי של תיאטרון מחול ענבל והמרכז האתני הרב-תרבותי ענבל, אחרי שעבד כאן לסירוגין בשנים האחרונות.

"אולי אני רגיש לכך יותר, כמי שבאופן חלקי מתבונן מבחוץ על החיים בישראל. אבל אני חושב שזה מושרש ויושב בתת מודע הישראלי - כל אחד מסתכל על האחר בניסיון להעריך לאיזו קבוצה הוא שייך והחשיבה כאן מאוד סכמטית. אשכנזים ומזרחיים אינם נמצאים באותו מקום בהיררכיה - גם ברמות שכר, השכלה ומעמד - זו עובדה סטטיסטית. אבל בני הדודים שלי, שחיים כאן כל חייהם ממש לא רואים את זה.

"בפרויקט מחול של מפעל הפיס השנה מישהי שישבה בוועדת השיפוט אמרה לי שאני 'נורא צבעוני', והוסיפה 'הייתי רוצה לראות קצת יותר שחור-לבן'. לא השבתי. אני גדלתי על מוזיקה קלאסית ועל שירה תימנית. אני מסתכל על קנטטה של באך ועל שיר מסורתי תימני או על יויו מא - כעל שדה מוזיקלי רחב ופתוח. התרבות בישראל שבויה בראייה של עליונות מערבית".

"עבורי זו בעיקר השאלה של DNA ואיך הוא מזין את הזהות היצירתית שלי - לא יצירה של אמנות אתנית, אלא של אמנות אותנטית, שמייצגת אותי ואת הזהות של התרבויות שאני נושא. אני יהודי, אשכנזי, אמריקאי, תימני, ישראלי. בעבודה שלי יש הרבה שימור ושמירה על אוצר תרבותי שנמצא בסכנת היעלמות".

שרה לוי-תנאי הייתה נערה ממוצא תימני שהתייתמה מהוריה והתחנכה בקיבוץ. היא עבדה כגננת וחיברה רבים מהשירים הראשונים שלה לילדי הגן. כאשר חזרה לתל-אביב פגשה את העולים שהתחילו להגיע מתימן. היא הוקסמה והקימה את הלהקה כדי להציג את התרבות האתנית הייחודית. "היא למדה ריקוד תימני מרקדני הלהקה", מספר מרשל, שאמו, מרגלית עובד, הייתה הרקדנית הראשית של ענבל בשנות ה-50-60.

"להקת ענבל הוקמה על בסיס אתנוצנטרי, אבל הכוונה הייתה לא להפרדה מהתרבות הישראלית אלא להיפך - הלהקה הייתה אחד מנכסי התרבות של ישראל. אם כי הממסד לא הרגיש בנוח עם הייצוגיות התימנית, כשהלהקה יצאה למסע הופעות באמריקה זה היה בעזרת קרן הידידות אמריקה-ישראל, ולא משרד התרבות". עם השנים הלהקה דעכה, אולי גם בגלל הזיהוי האתני שלה, בתקופה שהמחול בארץ הלך לכיוון פוסט מודרני. דווקא עכשיו היא זוכה לפריחה מחודשת.