"אלה לא רק המילים, זו גם זווית הצילום", אומרת ד"ר אורלי סוקר, ראש הבית ספר לתקשורת במכללה האקדמית ספיר, בשלב מסוים של השיחה איתה. כשאנחנו מדברים על סטריאוטיפים ודימויים של מגזרים בתקשורת, אנחנו נוטים לחשוב על השימוש בשפה ועל הכינוי של כל מגזר, ואפילו על הפנים שאנחנו רואים על המסך. אבל עד כמה אנחנו ערים לאופן הצילום, לנוף ברקע הצילום של כל אדם שמרואיין על המסך שלנו.
"אם אתה רוצה להגיד אמירה, הרבה יותר קל לתאר את זה ויזואלית", אומרת ד"ר סוקר. "אתה מצלם בסביבה מסוימת ואפילו במיקום התמונה - כשאתה מצלם מלמעלה אתה מרמז לנחיתות. אנחנו ראינו לאורך השנים, שצילמו מזרחיים מזווית גבוהה, כמו בסדרה 'תקומה' (1998). צילמו את ברונו לנדסברג בתוך ביתו ואת האישה התימניה צילמו על הספסל ברחוב. תחשוב על הדימוי הזה, של מרואיין, שלא מצלמים אותו בבית שלו, אלא ברחוב, כשברקע השיכון - אנחנו רואים את זה עד היום, בעיקר בכתבות פרופיל על אתיופים. למרות שיש להם בית כמו לכל אחד".
"זה משפיע אפילו עליי", מסכימה יובי תשומה-כ"ץ, חברת מועצת עיריית גדרה ופעילה חברתית. "תמיד מראים את הכתבות האלה, על אלימות בני הנוער ורואים את חוסר המעש וההסתובבות בשכונה. אפילו כשיש דיווחים על רצח בתוך המשפחה, כשזה עוסק ביוצאי אתיופיה, התמונות תמיד היו קשות יותר, והראו את פני האנשים, בדרך כלל למטה בשכונה. אפילו אני, כשאני רואה ברחוב בגדרה בני-נוער אתיופים מסתובבים ברחוב, מיד אני חושבת, 'זה לא בסדר!', אבל רגע, למה זה לא בסדר? התקשורת הבנתה אפילו בי את הסטריאוטיפ הזה".
מוטציה של דימויים
אנחנו נוהגים לחשוב שעולם הפרסום חסר כל פילטר בכל הנוגע לשימוש בדימויים סטריאוטיפיים, וידועים מראש של בני התרבויות השונות החיים במדינה. אחרי הכול, יש להם חצי דקה לכל היותר למכור לנו, והם צריכים שנבין עכשיו ומיד את הסיפור. אבל אם חושבים על זה, זה הסיפור של התקשורת כולה היום. היא מהירה, תחרותית, ומפסידה והיא חייבת למכור כל הזמן - למכור את הסיפור, את המסר, את הכותרת. וזה לא משנה אם מדובר במהדורת החדשות המרכזית, בדרמה או בתוכנית הריאליטי. בכל מקום, בכל רגע של צריכת מדיה, אנחנו מואכלים בדימויים.
"אנחנו מוצפים בדימויים", אומר העיתונאי הבכיר רינו צרור, היום בגלי צה"ל. "הדימוי נכנס במצב של מוטציה - דימוי על דימוי על דימוי, עד שאתה לא יודע מי זה מי. הדימוי הוא המלך. הוא הפך לשליט בשנים האחרונות, הוא המלך הבלתי מעורער".
ככה זה עובד בחברה קפיטליסטית, אומרת ד"ר סוקר. "אם אתה רוצה לכוון אנשים לדמות מסוימת בעלת מאפיינים ברורים, אתה עושה שימוש בסטריאוטיפים. זה הכלי הכי נוח לאנשי תקשורת להשתמש בו. צר לי להגיד, אבל אנשים לא משתדלים להיות פחות רפלקסיביים ולקחת בחשבון מתי הם עוברים את הגבול. יש תקופות שבהן הרדארים עולים, כמו בזמן המחאה של בני הקהילה האתיופית, ויש רגישות מעט גבוהה יותר. אבל גם אנשי תקשורת, שלא בשונה מאנשי הפרסום בעצם, הם אנשים שצריכים למכור משהו לצרכנים בחברה צרכנית. ובחברה כזו, שהיא יותר מבוססת, אתה מוכר למי שרוצה להיות שייך לחברה הזו".
לדברי ד"ר יפעת ביטון, מומחית לשוויון מהמכללה למנהל ומרכז "תמורה": "המדיה הטלוויזיונית הולכת ונהיית באופן כללי קיצונית יותר, צהובה ומוחצנת יותר, והדרך הטובה ביותר לייצר את הפרובוקטיביות הזו, היא להישען על הסטריאוטיפים. יש את הקיצוניים לרעה ואת הקיצוניים לטובה. סיפור על אישה שהצליחה לפרוץ את גבולות קורס הטייס ולהצליח להיות נווטת קרב, יכתבו לנו על זה. בחור אתיופי שהתקבל ללימודי רפואה? יכתבו על זה. גם סיפורי הצלחה שהופכים להיות חדשות, משמרים את הדימוי. אם נראה משפחה סובלת בדיור הציבורי, זה יהיה מאוד קלאסי ומתבקש שתהיה משפחה מזרחית, חד-הורית, מרובת ילדים, קלאסית. כדי לצור את הקצוות הרגשיים, כדי לצור את סף הריגוש הגבוה, צריך להשתמש בזה".
סף הריגוש הגבוה עושה כמובן עוול לכל מי שאינו במיינסטרים בעיני התקשורת שהיא חילונית, גברית, תל-אביבית ואשכנזית במהותה, גם אם לא בהרכב המלא של אנשיה. מחקר שערכה יפעת מידע תקשורתי הוכיחה עד כמה קיים ייצוג חסר באופן מהותי של ערבים, חרדים ובני הקהילה האתיופית. הם פשוט לא נוכחים בתקשורת, וכשהם שם, הם מוצגים באור שלילי לחלוטין. "הנטייה של התקשורת לתייג בשם כל סיפור ותופעה הופכים את הבחירה הראשונית בכינוי המגזרי לקריטית", אומר שחר גור, מנהל המחקר של יפעת. "אחרי שהתקשורת מקבעת את זה, הכינוי כבר הופך שגור והחזרתיות מייצרת אפקט חזק המחלחל לדעת הקהל. סיקור קבוצתי לא תורם להיכרות מעמיקה שלנו עם האחר".
רינו צרור, טוען כי השאלה באיזה אופן להציג את הדברים, איך לכנות ואיך לדווח, לא יורדת מסדר היום של העורכים בגופי התקשורת. "ראינו כמעט אצל כל כלי התקשורת, בעקבות סיפור הלינץ' במג'דל שאמס, כל מיני הגדרות כמו 'זקני העדה הדרוזית מתכנסים', כאילו מדובר בשבט אינדיאני. אתה אומר 'אלוהים אדירים, היה לינצ', שתבוא משטרה ותטפל בנושא כמו כל פשע'.
"באירוע הזה הנצחנו את הסטריאוטיפ. במחאות של האתיופים שמעת כל הזמן: 'באמת מגיע להם', גם זו הנצחה".
- וכעורך, אתה חושב שנכון שתהיה סמנטיקה ממחוזות הפוליטיקלי קורקט?
"כל הזמן דנים בזה. כולם יודעים להגדיר שחור ולבן, וכשיש עימות להגדרה יש חשיבות הרבה יותר משמעותית. המון מתעסקים בנושא הזה, מה גזעני יותר או פחות, מה פמיניסטי או שוביניסטי, אתה מוצא המון סייגים והסתייגויות, בתחנה כמו גלי צה"ל זה קיים בלי הרף, גם אם יש מעידות. זה משהו שאתה מחויב ללבוש אותו. לא הכול טבעי כאן, בישראל, בטח שלא הפוליטיקלי קורקט".
המשוררת עדי קיסר מתלבטת רבות בשאלה. "האם הפוליטיקלי קורקט רק מחמיר את הבעיה?", היא שואלת, "הרי כולם למדו לדבר יפה, והם מכבסים ומסתירים את האמת. יש פה אמירות שעוברות בלי שמישהו שם לזה לב, לפעמים אני מרגישה שמותר לומר פה הכול. אני לא משתמשת במילים כמו 'פרחה' ו'ערס', כי אלה מילים עם מטען חברתי. אבל אין לי ספק שהשינוי הגדול צריך לבוא מהשפה".
"אנחנו לוקחים לבד"
"ההישג הגדול של התקשורת הישראלית הוא ההתמודדות", אומרת ל"גלובס" יו"רית "הבימה", נורית דאבוש. "אם במערכות חינוך מפרידים ילדים אתיופים, אז מה אנחנו באים בטענות לתקשורת? תקשורת היא בסך-הכול היא כלי שרוצה להגיע להמונים, אם לא ישתמשו בסטריאוטיפ, אתה מאבד את הקהל".
- כשאת מביטה על המסך את רואה דברים שאחרים פחות ערים אליהם?
"ברור לחלוטין, בסוף אני מאשקלון, דתייה, מזרחית ואישה. אני צופה בטלוויזיה ואני רואה שזו תקשורת של גברים, אשכנזים, תל-אביבים. אבל אני יודעת להעריך את הניסיונות האמיתיים לשנות את זה. גם כיו"רית הרשות השנייה, לא ניסיתי לשנות את העובדה שבסוף של דבר יביאו את האנשים המתאימים לדבר על נושאים ספציפיים, אבל בסופו של דבר המציאות משתנה ובעזרת הרשתות החברתיות והאינטרנט, ברור שהיום יש מספיק אנשים מומחים שידברו על נושאים מסוימים. היום אף אחד לא צריך לתת לאף אחד, אנחנו לוקחים לבד".
הדור הצעיר, אומרת ד"ר סוקר לא אוהב לדבר על הדברים האלה, שנראים טבעיים בעיניו. "כשאני מלמדת על ייצוגים, סטודנטים אומרים שוב ושוב שהם לא ערים לסוגיה העדתית והם מאשימים אותנו שאנחנו מעירים את זה", היא אומרת. "הם מאוד מתקוממים כשאומרים להם מי מופלה. הצעירים שחיים באיזורים רחוקים מהמרכז דוחים את השיח. זה מכניס לדילמה".
- אז צריך להיות פוליטיקלי קורקט או לשחרר?
"הרבה מחברותיי הפמיניסטיות יתלו אותי, אבל אני אומרת - 'לשחרר', אני בעד שיח חופשי, כולם מושפעים מהרשתות החברתיות. צריכים להיות מודעים לסטריאוטיפים שעשויים להביא לדה- לגיטימציה של קבוצות, אני מתייחסת לאחריות אישית. צריך לדבר ולאוורר. הבעיה היא בעיקר עם החברה הערבית והקהילה האתיופית. דווקא עם החרדים זה מתחיל להיעלם".
גם ירח טוקר, יועץ תקשורת חרדי, מרגיש את זה. "אם בעבר החרדי הממוצע היה סחטן, פרזיט ויורק על ילדות, שנורר ואלים, היום זו מערכה נגד מה שחרדים מייצגים. תסתכל על החודש האחרון על הרבנים. יצאו מהקטע של להשחיר את החרדים, אלא הלכו אל מה שהם מייצגים. קרה משהו בשנה שנתיים האחרונות. אתה רואה הרבה יותר חרדים עובדים, משרתים בצבא ומעורבים בהווייה הישראלית, אפילו בטוויטר".
לדבריו, הרשתות החברתיות גרמו לזה והעובדה שיש יותר חרדים ש'מדברים' עם התקשורת. "יש חרדים שהשתלבו בכלי תקשורת. יש הטמעה של החברה החרדית, גם במדיה החילונית. החרדים יוצאים להגנה על המגזר ועובדה שהתקשורת הישראלית נחשפת יותר. יש פחות בורות".
- ועדיין לרוב תוצגו באופן שלילי.
"אני לוחם בעניין זה. זה סיפור לגיטימי 'הרב שאנס', אבל מתי לאחרונה היה לך אייטם חיובי על רבנים חרדים? יש אייטמים חיוביים ומצוינים אבל סיפור חיובי על חרדים עדיין לא יהיה בטלוויזיה. "אתה רואה במדיה כל-כך הרבה כיפות סרוגות, אתה לא רואה כיפה שחורה אחת. מה זה פה, בני עקיבא? לא מצאתם חרדים מוכשרים?".
ריאליטי פריק-שואו
תוכניות הריאליטי והפריים-טיים הן באופן כללי מקום מצוין לאוורור הסטריאוטיפים - לחיוב או לשלילה. "אני זוכרת שהיה את התוכנית 'השגריר", אומרת תשומה-כ"ץ. "היו שם שני יוצאי אתיופיה ולפתע אנחנו במשפחה שלי הרגשנו חלק מזה. דווקא הריאליטי נותן לנו הרגשה של חלק. בהקשר של חגית יאסו, לא היה סיפור קורע לב, למרות שדיברו הרבה על זה שהיא יוצאת אתיופיה, זה היה סיפור ישראלי לכל דבר. כשצופית גרנט עושה את זה למשל ב'אבודים', זה סיפור קלאסי של קושי וקליטה, זה בולט וזה נעשה אותנטי ואמיתי. ומצד שני היא עושה את זה גם עם יוצאי רוסיה ומולדביה".
לדברי ד"ר ביטון, "תוכניות הריאליטי הן פריק שואו", והיא מתייחסת למשל לתוכנית "מאסטר שף". "באחרונה השתתפה בתוכנית אישה ערביה צעירה בשם למא שחאדה. הם יכלו להציג אותה פשוט כבת 30 שיודעת לבשל. יש 1,000 בנות 30 שמבשלות נהדר. אבל הם שאלו לדתה, ולמוצא שלה ותהו איך היא לא נשואה עדיין. ברגע שהעין, הלב והשכל לא מתרגלים להעביר על המסך דמויות מהסוג הזה, וחובה להתעכב על האנומליה שלהם, במקום שהן יהיו כלי לנורמליזציה, הן הופכות להיות כלי להדגשה שלו. זה מדגיש את התפקיד של הערבים בחברה הישראלית - להיות בקצוות, שונים ומיעוט".
- אבל זה דבר חיובי שרואים בפריים-טיים היהודי דובר העברית, גם דמויות ערביות מצליחות ולא סטריאוטיפיות.
"אני לא אומרת שלא צריך לדבר על זה , אבל זה לא יכול להיות הסיפור המרכזי. היא עוד הייתה למחרת בתוכנית הבוקר עם אותו שיח! זה פוליטיקלי קורקט מה שהם עושים - הם מתייחסים אליה כעוף מוזר ומופלא, זה מסווה של פוליטיקלי קורקט שלא מאפשר להיות טבעיים לנוכח אנשים כאלה. התחושה שלי הייתה שהם מתייחסים אליה בעדינות ובאתרוגיות מוגזמת, בהיותה שייכת לקטגוריית 'הערבייה הטובה'".
לדבריה, "בתוכנית כמו 'מאסטר שף' הניסיון הוא למצות את פוטנציאל הריגוש וזה הרסני בעיניי, העובדה שמדובר במדיה ולא במפגש אותנטי ברחוב, הופכת את זה למשהו שהוא דורש הרבה יותר קיצוניות. זה שימוש ציני בהשתלבות של אישה הערביה בחברה הישראלית באופן מוצלח".
עורכת "מאסטר שף", דורית גבירצמן, דוחה את הדברים. לדבריה: "'מאסטר שף' היא תוכנית שעוסקת באוכל ואנשים. זו תוכנית שרוצה להראות סיפור אישי של כל מתמודד ולדבר על הכול באופן חופשי. ככל שהשלבים מתקדמים בתוכנית, הצופה עובר בעצמו, או לפחות כך אנחנו מקווים, שחרור מהסטריאוטיפים שיכולים היו להיווצר במפגש הראשוני, בדינמיקה שנוצרה בינו לבין השופטים בשיחה הראשונה, בדיוק כמו בחיים.
"בשלבים המתקדמים העיסוק והפוקוס מתרכז בבישול ואומר למעשה 'בואו נתחרה בבישול והטוב ינצח'".
הבמאי והעורך הראשי של "אבודים" ברשת, דוד דרעי, אומר שכצופה טלוויזיה, לעיתים קשה עליו הצפייה. "בעיקר בתוכניות סאטירה. הם לוקחים לאקסטרים, למקום שהסטריאוטיפ מייצג תופעות בעייתיות והמנדט שניתן לי כמי שעושה את 'אבודים' הוא רחב מאוד. מאז שאני עוסק באבודים היא לא רק הביאה פנים של מגזרים, אלא גם תרבויות שונות ואני מרגיש שמה שצריך לעשות זה להביא את הסטריאוטיפ למקום שבו הוא נמצא והרבה פעמים כשאתה נכנס לבתים של אנשים, אתה מגלה שחלק מהסטריאוטיפים הם אפילו מבוססים".
- איך היית ממליץ ליוצרי טלוויזיה שמודעים פחות, להביא מגזרים ודמויות השונות אל המסך?
"אני חייב להגיד שאני לא אנסה להגיד להם דבר כי אני יודע שבהגדרה שלהם מראש, הם אוספים את האנשים שיכולים לייצג את הסטריאוטיפ. כל אחד חייב לבוא ולייצג מיעוט ובלבד שאפשר לצחוק עליו בבוא הזמן בהמשך תוכנית הריאליטי. מהמקומות האלה הם גזענים ומייצגים את השיח שלהם ואת ההייפ סביבם. אני לא מסתכל על זה מגבוה, אצלנו באבודים הבחירה היא אחרת - לעשות שיח מתבונן במקומות שלא מדברים עליהם".
- ד"ר סוקר, האם ממבט אל התקשורת נראה שהתבגרנו כחברה, או שאנחנו הולכים אחורה?
"מצד אחד, אף עיתונאי לא יקרא היום לאתיופי או אדם שחור 'כושי', מה שהיה בעבר. ועדיין אומרים 'יוצאי אתיופיה' ואף אחד לא אומר 'יוצאי פולין'. זה טוב שהדברים בחוץ, אולי יותר מתמיד, אבל אפשר לראות שרבים עדיין לא מודעים. פעם ההגדרה הייתה מבחוץ - הרוב הגדיר מי שייך ומי לא. היום אומרים שיש לאדם את הזכות להגדיר לעצמו, וכשאתה מגדיר את עצמך, עדיף להתייחס לזה. אנחנו כבר בשלב השני של השיח הזה, אמצנו חלקים ממנו ובצורה עקומה, אימצנו את זה בשנות ה-90 כשצחקנו עם לובה על הרוסים, ובדרך 'ארץ נהדרת' צחקה בעיקר עלינו. גם היום אנחנו צריכים להבין, ומתחילים להבין, שמי שמודר ומי שנחשב כשונה, זו לא הבושה שלו, זה הבושה שלנו".
סטריאוטיפ / צילום: Shutterstock