1. המספרים של הפנסיה התקציבית, כפי שהם מופיעים בדוח החשכ"לית שפורסם היום, מדברים בעד עצמם. ההתחייבויות הכוללות של המדינה, כולל ההתחייבויות העתידיות שייווצרו בגין עובדים פעילים, מוערכות במספר די מפלצתי: 769 מיליארד שקל, והיא עלתה ב-100 מיליארד שקל לעומת השנה שעברה, אז עמד המספר של 668 מיליארד שקל "בלבד". וזה עוד לא כולל גופים שנתמכים בצורה כלשהי על ידי תקציבי המדינה כמו אוניברסיטאות, רשויות מקומיות וחברות ממשלתיות.
"גלובס" הקדיש ויקדיש לפצצת הפנסיה התקציבית מאות כתבות וחשף חלק נכבד מהיבטיה, השלכותיה ומהמספרים שלה. סדרת הכתבות אף אילצה את האוצר לפרסם באופן מסודר, זו השנה השנייה ברציפות, פרטים על גובה הפנסיה התקציבית לפי סקטורים (מערכת הביטחון, מערכת המשפט, מערכת ההוראה, שרים וחברי כנסת וכד'), ואת מקבלי הפנסיה התקציבית הגבוהה ביותר בכל סקטור. כך אפשר לראות את כמה ממעושרי הפנסיה התקציבית שמקבלים פנסיות בלתי נתפסות של 40-80 ואף למעלה לכך מדי חודש מהמדינה, חבילה של מיליוני שקלים שכל שכיר ממוצע במשק רק יכול לחלום עליה.
2. המספר 769 מיליארד שקל הוא אכן מפלצתי, ויש לו השלכות דרמטיות על תקציב המדינה, כפי שאפשר לראות מדוח החשכ"לית. ההתחייבות הזו של המדינה נפרסת על-פני עשרות שנים, אבל ההשלכות שלה על התקציב הן משמעותיות: כבר היום נוגסת הפנסיה התקציבית כ-19-20 מיליארד שקל מדי שנה מתקציב המדינה, והמספר הזה ילך ויעלה עד 26 מיליארד שקל בשנת 2036 ורק אז יתחיל לרדת בהדרגה. דבר אחד בטוח: עד שנת 2050 בקירוב, תקציב המדינה יספוג הוצאה של 18-26 מיליארד שקל מדי שנה על הפנסיה התקציבית. כמובן שזה "נספג" כביכול בתקציב, והמדינה יכולה בהחלט לשאת בו מדי שנה, אבל יש לזה מחיר, לא רק מחיר כספי אלטרנטיבי.
3. כפי שהסברנו שוב ושוב בעבר ב"גלובס", הפנסיה התקציבית של עובדי המדינה, מערכת הביטחון והגופים הנתמכים על ידי המדינה, עברה מן העולם באופן סופי במהלך 2002. אז עברה המדינה לפנסיה צוברת, אבל מי שנכנס לשירות המדינה לפני 2002 זכה להגנה יוצאת דופן. בניגוד לפנסיה צוברת, העובדים אינם מפרישים דבר לחיסכון, והחיסכון הפנסיוני כל כולו נופל על המעביד, כלומר מדינת ישראל, ובפועל - משלם המסים הישראלי.
בעוד שהפנסיה של עובד-חוסך "רגיל" מורכבת מממוצע השכר שלו לאורך שנים וכוללת כמובן גם דמי ניהול נדיבים למנהלי החיסכון הפנסיוני, הפנסיה של המיוחסים - אלה שזכו לפנסיה תקציבית (בדרך כלל צבירה של 2% מהמשכורת לכל שנת עבודה) - נקבעת על בסיס השכר האחרון של העובד טרם פרישתו (בין אם הגיע לגיל פרישה רשמי ובין אם יצא לפרישה מוקדמת), ללא דמי ניהול כלל. האופן הזה של חישוב הפנסיה מסביר תופעה נפוצה מאוד במשרדים הממשלתיים ובמוסדות הנתמכים על ידי המדינה - הוספת דרגה או שתיים, המקפיצה את השכר לפני גיל הפרישה וכמובן מקפיצה בהתאם את הגמלה לקראת פרישת העובדים לפנסיה.
עובדי המגזר הציבורי שנכנסו אליו לפני שנת 2002, אלו שעבדו 35 שנה בשירות המדינה (לא כולל צבא, משטרה ויחידות מיוחדות שעובדיהם יכולים לצאת לפנסיה בגיל צעיר יותר), משיגים פנסיה השווה ל-70% מהשכר האחרון ("יחס התחלופה"), בעוד שרוב השכירים במשק משיגים יחס תחלופה של 50% במקרה הטוב, ו-40% או 30% ואף פחות במקרים הנפוצים יותר.
יתר על כן, מקבלי הפנסיה התקציבית אינם תלויים כלל בעדכונים בפנסיה הצוברת המפחיתים את הגמלה החודשית בגלל התארכות תוחלת החיים. זה אולי נושא שנדחק לפינה אך חשוב להסבירו: חישוב הגמלה החודשית בפנסיה צוברת מתבצע בעזרת לוחות תמותה המעריכים את מספר החודשים הצפויים לחייו של החוסך בהגיעו לגיל הפרישה (בעגה הפנסיונית מכנים זאת "מקדם המרה"). באופן גס, החיסכון שנצבר לאורך שנות העבודה מחולק למקדם ההמרה, ועל בסיס החישוב הזה משולמת הקצבה הפנסיונית החודשית. כמובן, ככל שתוחלת החיים הממוצעת עולה, כך גם מקדם ההמרה קופץ והקצבה החודשית, בהתאם, קטנה.
מדובר בנתון משמעותי מאוד: אם בשנות ה-80'-90' מקדם ההמרה עמד על כ-140-150, היום עומד מקדם ההמרה על יותר מ-200, כך שהפנסיה החודשית של רוב החוסכים הולכת ומצטמצמת עם השנים (למעט בחלק מהפוליסות הישנות שקיבעו את מקדם ההמרה). הבעיה הזאת אינה קיימת כלל בפנסיה התקציבית כיוון שהגמלה החודשית מבוססת על השכר האחרון ואינה תלויה כלל במקדמי המרה, מה שממחיש עוד יותר את האפליה בין מעושרי הפנסיה התקציבית לשאר החוסכים ה"רגילים".
4. ההטבות הייחודיות של הפנסיה התקציבית יצרו במשק שני מעמדות של עובדים. האחד, מוגן. השני מופקר. הראשון מוגן באמצעות הפנסיה התקציבית. השני, מופקר באמצעות הפנסיה הצוברת. בראשון לא נוגעים. בשני מנסים כל פעם לפגוע, בין אם בדרישה לעבוד יותר (העלאת גיל הפרישה), או בין אם במחשבה לפגוע בפנסיה באמצעים אחרים על רקע הריבית הנמוכה במשק (סוגיית הריבית התחשיבית). האוצר הרי דואג לגירעונות הצפויים בביטוח הלאומי כתוצאה מתשלומי קצבאות הזקנה העלובות ממילא (העלאת גיל הפרישה תדחה את אותם תשלומים) ולגירעונות העתידיים בגירעונות הפנסיה אם החוסכים הצעירים ימשיכו באמצעות תשואות גבוהות יחסית את החוסכים שיצאו לפנסיה. אבל הטיעונים הללו, מוצדקים ככל שיהיו, לא משנים את הפערים בין ציבור העובדים המוגן לבין ציבור העובדים המופקר, ורק מנציחים את שני סוגי העובדים. בראשון לא רוצים או מפחדים לגעת. בשני קל מאוד לגעת.
הרי גם כל התיאוריות על גיל פרישה מאוחר יותר ועל חיסכון ארוך יותר בשנים, כדי להעלות את גובה הפנסיה, הן נחמדות מאוד על ניירות העבודה של פקידי האוצר, אבל כשהן נתקלות בשוק העבודה האמיתי - הן פושטות לגמרי את הרגל. שוק העבודה ה"גמיש" של ישראל בפרט ושל המשקים בעולם בכלל, הוא שוק עבודה שלוחץ בעשור האחרון את השכר הריאלי למטה, כך שהחיסכון הפנסיוני לא עולה באופן טבעי עם שנות העבודה אלא אף נשחק. מעבר לכך, בשוק הגמיש הזה עובדים מעל גיל 50 כבר נחשבים "מבוגרים מדי", נפלטים מהר מדי ממעגל העבודה ושורפים מהר מדי את חסכונותיהם. לכן העצות שנותן האוצר, כמו "אל תמשכו את כספי הפיצויים", הן בדיחה גרועה מאוד. ממה אתם מצפים שאנשים יחיו אם מעיפים אותם מהעבודה בגיל צעיר יחסית ואיש אינו רוצה לקלוט אותם?
5. מי שטוען שאי אפשר לגעת במעושרי הפנסיה התקציבית כיוון שמדובר בהסכמים חתומים וזכויות מוקנות (כמו הנגידה ד"ר קרנית פלוג), שוכח שני דברים. האחד, המדינה כל הזמן משנה ופותחת הסכמים כשהיא נחושה בכך. השני, היא כנראה לא כל כך נחושה בכך במקרה של הפנסיה התקציבית, כיוון שיש לובי חזק מאוד נגד כל שינוי שמתחיל מהאליטות: במשרדי הממשלה, בבנק ישראל, במערכת הביטחונית ובמערכת המשפטית ובמערכת האקדמאית, שחבריה נהנות מההסדר הזה.
יחד עם זאת, אנחנו חייבים להיות הוגנים: לא צריך לחטוא לכל העובדים המקבלים פנסיה תקציבית. יש שם שונות גדולה מאוד, כפי שאתם יכולים לראות בנתונים שפרסמנו היום. בקצה העליון, יש מי שנהנים מפנסיות חלומיות של 15-20 ועד 80-90 אלף שקל בחודש. אבל, יש גם כאלה, למשל מורים, שמקבלים קצבה של אלפי שקלים בודדים, ולמעשה הפנסיה התקציבית הייתה מבחינתם סוג של פיצוי לשכר נמוך ומבנה שכר מעוות בסקטור הציבורי. בהם אסור לגעת. אבל בחבורה שנהנית מפנסיה נדיבה - בהחלט אפשר לגעת. "תספורת" למקבלי הפנסיה התקציבית מעל רמה מסוימת בהחלט מתבקשת. בקיצור, צריך לטפל בפנסיה התקציבית, אבל לטפל בה בחוכמה ולא לחתוך אותה באופן רוחבי.
6. נדמה לנו שכבר כולם מסכימים, אפילו בצה"ל ובוודאי באוצר, שצריך לטפל בפנסיה התקציבית. תתפלאו, בזמנו, אפילו בצבא היו מוכנים לקצץ בתנאי השכר ובתנאי הפנסיות של העשירונים העליונים בו, בתנאי שזה יהיה גורף ויכלול את כל הסקטור הציבורי (ייתכן שזה היה מתוך הכרה שממילא דרישה כזו לא תתקבל). העובדה שיש מערך עורפי שפרש בגיל 46 מהצבא ויקבל עד סוף ימיו פנסיה מהמדינה איננה הגיונית ואיננה הוגנת. ללוחמים מגיע הכול, אבל לא לאלה ששירתו ככלכלנים או כבעלי מקצוע אחרים ויוצאים לאזרחות עם פנסיה יפה לכל החיים וגם עם אופציה להמשיך לעבוד.
האוצר ניסה להציג את זה בעבר כתרגיל, כי בלאו הכי ההסתדרות תתנגד לכל פגיעה בתנאי הפנסיה התקציבית בסקטור הציבורי. לנו נדמה שהאוצר מיתמם ואנחנו לא בטוחים שההסתדרות תתנגד לתספורת בפנסיה התקציבית לעשירונים העליונים בסקטור הציבורי. נראה שלאוצר נוח להתנגח בצבא, אבל הרבה פחות נוח לו להתנגח עם מעושרי הפנסיה התקציבית במערכת ההשכלה הגבוהה ובמערכת המשפט. למה? אולי כי הם חבריהם ולא ממש נעים לפקידי האוצר לצאת נגד מועדון החברים.
כל נושא הפנסיה בצבא יבוא לידי ביטוי בדוח ועדת לוקר ויהיה מעניין לראות את הפרטים המלאים של הדוח בנוגע לטיפול כזה או אחר בפצצה הזו. בכל מקרה, בצבא נהוגה גם פנסיית גישור - חלק מהדיל בין האוצר למשרד הביטחון בעקבות המעבר לפנסיה צוברת בצבא מתחילת 2004. בהסכם נקבע שמשרתי הקבע שחוסכים לעת זקנה באמצעות פנסיה צוברת (אגב, קרן הפנסיה של הראל נבחרה לנהל את כספיהם של המשרתים בצבא בדמי ניהול אפסיים, והחברה מאפשרת לעצמה דמי ניהול כאלה כי היא בונה מאוד על מה שהיא תוכל לעשות עם עשרות אלפי המשרתים עם פרישתם) ייהנו מפנסיית גישור תקציבית מרגע פרישתם בפועל משירות הקבע ועד גיל הפרישה בהתאם לכללי קרן הפנסיה (67 לגברים). כזכור, גיל הפרישה בצבא עומד בממוצע על 46, ובהתאם לסיכום עם האוצר, הגיל הזה יעלה ב-2030 ל-50 בממוצע.
כלומר, מה שקורה בפועל הוא שיש פה סוג של פנסיה תקציבית בתחפושת. משרתי הקבע החדשים יכולים לפרוש בגיל 50 ולקבל "פנסיית גישור" מתקציב המדינה עד לגיל הפרישה הרשמי ורק אז לקבל פנסיה מהקרן. בפועל, משרת הקבע ה"חדש" נהנה מפנסיה שממומנת מתקציב המדינה למשך 17 שנים, אף שהוא חוסך באמצעות פנסיה צוברת - דיל שלא קיים באף סקטור במשק, לא ציבורי ובוודאי לא פרטי. נכון שפנסיית הגישור אינה דומה לפנסיה התקציבית כי היא מחושבת בהתאם לגובה הפנסיה הצפויה להתקבל מקרן הפנסיה בגיל הפרישה (כלומר, לא על בסיס השכר האחרון ובכפוף לתנודות השוק), אבל זו עדיין פנסיה יפה שיושבת כולה על תקציב המדינה.
האוצר, בצדק, חושב שזו טעות שתעלה הרבה כסף. רגע, רגע, אבל מי חתם על הטעות הזאת בשנת 2008? האוצר, כמובן, אז שיבוא בתלונות לעצמו. בכל מקרה, הדיל הזה חייב להשתנות.על פי הפרסומים, ועדת לוקר תמליץ להחליף פנסיית הגישור במענק חד-פעמי. נחכה ונראה.
eli@globes.co.il
התחייבות בגין פנסיה תקציבית
לתשומת לבכם: מערכת גלובס חותרת לשיח מגוון, ענייני ומכבד בהתאם ל
קוד האתי
המופיע
בדו"ח האמון
לפיו אנו פועלים. ביטויי אלימות, גזענות, הסתה או כל שיח בלתי הולם אחר מסוננים בצורה
אוטומטית ולא יפורסמו באתר.
כתבות
ני"ע
