יהלום בשוק לוינסקי: המקום שאתם חייבים לאכול בו

אין כיף גדול יותר, לפחות עבורי, מאשר לגלות שטעיתי. במשך ארבע שנות קיומו של ביסטרון יהלומה (ביסטרון, איזו מילה איומה, ועוד נידרש לעברית בהמשך), ידעתי כמובן היטב על קיומו כמעט מהרגע הראשון להיווסדו. קצת קשה, לפחות למי שמחובר לרשתות החברתיות למיניהן, ובעצם גם לסתם תל-אביבי מעודכן יחסית (וזה מגיע עם הטריטוריה במקרה שלי, לפחות בתחום האוכל), להישאר מחוץ לעניינים, לפחות בכל הנוגע למקום כה מתוקשר כמו המקום של יהלומה לוי.

הבעיה התחילה, לפחות מבחינתי, בעובדה המצערת, גם אם המאוד מקובלת בימינו, שחלק גדול מפרסומו של המקום הזעיר הזה, בוצע על-ידי בעלת הבית עצמה. אז נכון, כבר שנו חכמינו, אם אין אני לי מי לי, וכשאתה רואה את גודלו הזערורי של המקום, אתה מבין שמדובר במלחמת הישרדות, אף שיכולת לחשוב לרגע שמקום כל-כך קטן יכול להתמלא לבד בלי שום עזרה יחצ"נית. אבל אנחנו הרי כבר לא ילדים, ויודעים שזה לא עובד ככה.

ובכל זאת, קצת קשה, לי לפחות, עם מי שמכנה השכם והערב את מנותיו בשמות תואר מחמיאים במיוחד. עוד יותר קשה לי עם כינויים מוזרים כמו סלטון (מה רע בסלט קטן?), ביסטרון (כנ"ל) ובמיוחד "חרפרף" - אולי המילה הכי מעצבנת בלקסיקון האוכל החדש. אף שחמצמץ ומתקתק מקובלים עליי לגמרי - משום מה המילה החדשה הזו מטריפה אותי.

אבל זה קצת יותר מורכב מזה. כי בעצם כן הייתי אצל יהלומה. כמה שבועות או חודשים אחרי פתיחת המקום. ומה שאכלתי לא היה לי טעים במיוחד. בדיעבד, אני מבין שזה לא היה פייר. כי לא זו בלבד שהמקום היה חדש מדי, במיוחד בהתחשב בעובדה שיהלומה לוי לא מגיעה מעולם האוכל אלא מהתקשורת - היא הייתה המנכל"ית של רדיו תל-אביב ושל איגוד התסריטאים - אלא שאיך בדיוק ציפיתי שקציצת פרסה ובורקס ינעמו לחיכי המחמיר, בתור נכד של סלוניקאית, כמובן, לא בתור מבקר מסעדות. דווקא שם אני יותר סלחן.

וכך חלפו להן השנים, ואני נמנעתי. כך יצא שההפתעה שציפתה לי הפכה גדולה הרבה יותר. התגנבתי פנימה מבויש. יהלומה יודעת מי אני. ביקשתי חצאי מנות כדי לטעום כמה שיותר.

הארוחה התחילה בבוריק ממולא במנגולד ובגבינת טולום. זה לא באמת היה בוריק אלא דף בצק פילו, אבל למי אכפת. זה היה מצוין. המשכתי בשני כדורי פלאפל עם קצת טחינה וחריף למעלה. קצת מוזר לאכול פלאפל לא בפיתה או בשקית נייר חומה בימים שבהם נדמה לך שההימנעות מהפיתה היא זו שתציל אותך. ובכל זאת, זה היה פלאפל טרי, חם ומצוין, גם אם לא מקורי במיוחד. ולמה שיהיה מקורי. זה פלאפל.

אחרי כך עלו ובאו מהמטבח הקטן שתי קציצות. אחת של זוקיני ואחת של כרובית עם שרימפס. שתיהן היו מצוינות, זו עם הכרובית והשרימפס אפילו מקורית ומיוחדת. אבל השיא עוד היה לפניי. בבת-אחת הגיעו שתי צלחות. כל-כך יפות ומגרות, עד שלא ידעתי באיזו מהן להתחיל. באחת מהן שכבו במיות יפהפיות וביניהן תלולית יוגורט. הן לוו בפרוסות דקות של שום מטוגן עד השחמה, חצאי עגבניות שרי, עלי נענע ובצל סגול. אני מאוד אוהב אנשים שיודעים לטפל בבמיה. לא לסמרטט אותה. לכבד אותה. יהלומה לוי הצטרפה במחי מנה אחת לרשימה הזו ואף טיפסה לצמרת הדלילה שלה.

המנה השנייה הייתה המנה הכי מיוחדת. כל-כך מיוחדת, עד שפחדתי שהנפילה תהיה כואבת. ניוקי חצילים וטחינה עם תרד, אגוזי לוז ופלפלים חריפים. כשהגיעה המנה תהיתי היכן החצילים. את הטחינה בכלל שכחתי. וטוב שכך. מה עניין טחינה לניוקי.

ואז הבנתי. החצילים והטחינה עורבבו להם לתוך הניוקי עצמם. מהלך נועז, מסוכן ועל פניו מופרך לגמרי. בפועל, מדובר היה באחת ממנות הניוקי הכי מקסימות שיצא לי לטעום זה זמן רב. לא זו בלבד שהניוקי בוצעו בשלמות והיו רכים ונימוחים להפליא. ליוויתי את כל הכבודה הזו בקמפרי תפוזים מצוין, והצטערתי שלא נשאר לי מקום לכנאפה דובדבנים שהסתתר בתפריט.

בין מנה למנה הצצתי ביהלומה רושמת בטוש על החרסינה במטבח כל הזמנה ואז מוחקת אותה, ונאנחת כשהיא צריכה להתכופף להרים מחבת במטבח הזערורי. רק 11 כיסאות יש כאן, אז בבקשה, תאמו ביניכם מתי מגיעים, ואל תתנפלו בבת-אחת. וגם אל תצפו להוד והדר. מדובר במקום צנוע במיוחד. חוסר צניעותה היחסי של יהלומה, התגלה לשמחתי כמוצדק. אין שמח ממני על כך.

כדאי להכיר

במיה. אני כמובן לא הולך להסביר לכם מה זו במיה, יש גבול. רק להזכיר לכם, שלא חייבים להרוג אותה עם רסק עגבניות שעתיים. אפשר גם עם עגבניות טריות, המון מיץ לימון ונענע, קצת כוסברה יבשה ועשרים דקות בסיר אחרי טיגון קצר. ואפשר אפילו סתם לצרוב אותן כמו שהן על מחבת פסים עם מעט מאוד שמן זית ואחר כך קצת קוביות גבינה בולגרית.

יהלומה

פרטים: זבולון 5, תל-אביב, טלפון: 077-5565887, ב', ג', שישי ושבת 10:00-16:30. ד'-ה' 10:00 עד חצות.

מחירים: פלאפל - 36 שקל (כל המחירים הם למנות שלמות. אני אכלתי כאמור חצאי מנות. לא ברור אם זה הליך מקובל כאן. כנראה שלא). בוריק מנגולד - 32 שקל, ניוקי - 52 שקל, במיה - 38 שקל, קציצות - 42 שקל, קמפרי תפוזים - 40 שקל.

השורה התחתונה: מצוין ושווה כל אגורה