בין אתונה לטהרן

צירוף נסיבות זימן לאותו השבוע עצמו שתי עסקאות פוליטיות רב-צדדיות, על שניים מן המשברים החמורים ביותר של השנים האחרונות: האיום היווני על שלומה הכלכלי של אירופה, והאיום האיראני על שלום המזרח התיכון.

הדמיון מקרי בהחלט - או אולי לא. הסכמים לא טובים נולדו מתוקף הנסיבות המאיימות ביותר. הם מעוררים פקפוק הכרחי מצד כל משקיף לא-משוחד.

נכונותם, או יכולתם, של חותמי ההסכמים להוציא אותם אל הפועל אינן ידועות, וממילא מוטלות בספק ניכר. שני ההסכמים מעוררים התנגדות עזה ביותר מצד מי שלא יכלו למנוע אותם, ומצד מי שעדיין מקווים כי יוכלו לשבש אותם.

שניהם מתקבלים בתערובת של אנחות רווחה ושל חריקות שיניים קולניות. מנהיגי הארצות הגדולות מלמדים עליהם סנגוריה, בשיעורים משתנים של התלהבות. הביקורת הקשה ביותר על ההסכמים באה מצד הקטנים במשוואה הבין-לאומית. פונדמנטליסטים מבית - בין אם הם מרקסיסטים או לאומנים קיצונים ביוון, ובין אם הם איסלאמיסטים משיחיים והרפתקנים צבאיים באיראן - אינם רוצים בהם.

שני מנהיגים פוליטיים, שבחירתם הזריקה נסיוב של אופטימיות אל ורידיה של דעת קהל נואשת בארצותיהם, מנסים למכור את ההסכמים. כאן מסתיים הדמיון, מפני שבשביל מנהיג אחד, היווני אלקסיס ציפראס, ההסכם שעליו חתם הוא איום-ונורא גם בעיניו שלו; ובשביל המנהיג השני, האיראני חסן רוהאני, ההסכם מממש הבטחה, וכרוך בו פוטנציאל של שינוי. איש לא חגג את ההודעה על ההסכם ברחובות אתונה, בשעה שאיראנים, בייחוד צעירים, בייחוד בעלי מראה לא מהפכני, צפרו במכוניותיהם, והניפו דגלים לאומיים (ואחדים, נועזים במיוחד, הניפו דיוקנאות של מנהיגי אופוזיציה עצורים).

ההסכמים האלה עומדים לפתוח פרק חדש, או להוכיח שאי אפשר לפתוח פרק כזה. הם מעמידים במבחן עניינים לא-מוחשיים כמו אמון הדדי ותקווה.

להאמין להן? מדוע בעצם?

אירופה הייתה מוכנה לפתוח את ידה הקפוצה, כדי להזרים עוד 86 מיליארד דולר אל החבית היוונית חסרת התחתית, ובלבד שהיוונים יבטיחו לעשות רפורמות. אבל הם כבר הבטיחו פעם, או פעמיים, או שלוש לעשות רפורמות תמורת מיליארדים. ואז הם בחרו ממשלת שמאל קיצונית, שהבטיחה לבטל חלק מן הרפורמות, ולא להסכים לחדשות.

ממשלת השמאל הזו נשאה ונתנה עם אירופה במשך חמישה חודשים, בייחוד כדי למשוך זמן, הואיל והאמינה שאירופה מפחדת מפניה יותר ממה שהיא מפחדת מפני אירופה. לבסוף, היא ערכה משאל עם על התוכנית האירופית, וקראה לבוחרים להצביע נגד התוכנית מפני שהיא "סחטנית" ו"טרוריסטית". ולבסוף-לבסוף היא חתמה על התוכנית, אף כי המצביעים במשאל העם נענו לה ברוב עצום.

אפשר להבין אם אמון בכנות כוונותיה של יוון אינו נוטף מכל נקבובית בגופה של אירופה.

אמון בכוונותיה של איראן מוכרח להיות קצוב אפילו יותר. סוף-סוף, היא אינה שייכת לקהילה משותפת, או לאיחוד מוניטארי; אין לה אפילו יחסים דיפלומטיים עם בת-השיח העיקרית שלה, וחברי הפרלמנט שלה חוללו מהומה איומה, כאשר שר החוץ שלה נראה משוחח בידידות מופרזת עם מזכיר המדינה של "השטן הגדול". בניגוד אפילו למרקסיסטים הקשוחים של יוון, היא אינה חושבת שיש לה עתיד משותף עם שותפיה להסכם, אם כי כמובן היא אינה מתעבת את כולם באותה המידה, ומוכנה לעשות עסקים עם אחדים מהם.

אמנות מתיחת החבל

שתיהן, איראן ויוון, מתחו את החבל עד הרגע האחרון. ממשלת השמאל הקיצוני של יוון מינתה מומחה לתורת המספרים, "כלכלן מן המדרגה השנייה" על פי הגדרתו שלו, לשר האוצר. הוא הרבה להשתעשע בתורתו, ושכנע את עמיתיו שברגע האחרון, על פי התהום, האירופים ייבהלו - ויוותרו. לא לגמרי ברור איך הוא הגיע למסקנה ההיא, אולי תוצאת הבוז שמרקסיסט אדוק רוחש למוסדות הקפיטליסטיים. בסופו של סופו של סופו של דבר, ראש הממשלה המרקסיסטי הדיח את שר האוצר המרקסיסטי, החליף אותו במרקסיסט מנומס ממנו, ונכנע על פי התהום.

אלכסיס ציפראס התייצב אתמול (ד') במליאת הפרלמנט באתונה, כדי לבקש את הסכמתו החפוזה של הבית למסגרת ההסכם, כדי לעמוד בלוח הזמנים שיאפשר משא ומתן על פרטים. הבנקים עדיין סגורים, וכלכלה שהייתה במצב אנוש, היא עכשיו כלכלה במצב נואש.

שר האוצר המודח, יאניס וארופאקיס, בלוגר פורה, אופנוען רב-כשרון, חביבם של כל שונאי הסטטוס-קוו באירופה, הודיע שיצביע נגד ההסכם, שהוא השווה עם הסכמי ורסאי של סוף מלחמת העולם הראשונה (דומה מאוד. אכן, יוון המושפלת תתמלא תאוות נקם, ותכבוש את אירופה בעוד 20 שנה). ציר של האופוזיציה הימנית קרא לעברו, "אתה הרסת את כלכלתנו", אבל הרדיקלים של מפלגת השלטון אינם מתחרטים על שום דבר. 38 מהם הצביעו נגד ההסכם, ורק תמיכת האופוזיציה הצילה, לפי שעה, את ציפראס. יושבת ראש הפרלמנט, זואי קונסטנטופולו, השייכת לאגף הרדיקלי, כינתה את ההסכם "השמדת-עם חברתית", לא פחות.

איראן מתחה את החבל במידה גדולה יותר של הצלחה. היא שילמה מחיר כלכלי וחברתי כבד מאוד על הרפתקאות הגרעין שלה. הממסד הדתי נאלץ להרשות לכליא-ברק רפורמיסטי להעפיל לכהונת הנשיא, לפני שנתיים, לרגל עייפות כללית ממדיניות חוץ, אשר הסיגה את כלכלת איראן בשנים, מוטטה את המטבע שלה, הקטינה באופן דרסטי את הכנסותיה מיצוא נפט, ייקרה את היבוא ללא נשוא, וחסמה את המערכת הפיננסית הבין-לאומית בפניה.

אבל איראן לא נחפזה להגיע להסכם. אפילו לאחר שהנושאים ונותנים, בלוזאן או בווינה, לא עמדו בלוח הזמנים, דיפלומטים איראנים הגיבו במשיכת כתפיים פומבית. היה ניכר בהם, שהם נוהגים על פי תרחיש מוכן מראש: לשון הגוף שלהם מביעה זלזול בכל איום.

אובמה, ללא דרמה

דרגת הסבלנות, שנהגו האמריקאים באיראן במרוצת המשא ומתן הזה, ראויה להשוואה מעניינת עם מיעוט הסבלנות שנהגו האירופים ביוון. אכן, היוונים עיצבנו את כל שומעיהם, אבל הם ביקשו כמה ארכות קצרות בסוף הדרך, ואירופה סירבה בכל התוקף להעניק אותן. ארה"ב חזרה והודיעה, שלוחות זמנים שרירותיים לא יעמדו בינה ובין הסכם.

איזו מן הטקטיקות הייתה נבונה ומועילה יותר? זה יצטרכו יום אחד ההיסטוריונים, או הפסיכולוגים, להכריע. אבל ברור למדי שסבלנותה של ארה"ב הגדילה את סיכויי ההסכם, לטוב ולרע; הקטינה את תאבונו של המנהיג העליון לשבור מייד את כל הכלים; וגם אותתה לאיראן שרצונו של הצד השני בהסכם גדול מאוד. גדול מאוד, מאוד.

הנשיא רוהאני, על אף תוארו, הוא בעל יכולת תמרון מוגבלת מאוד. לא זו בלבד שהוא כפוף למנהיג העליון, אלא שחלקים ניכרים של הממשלה נמצאים מחוץ להישג ידו, וחותרים ללא הרף תחתיו. הרדיקלים, הטהרנים והמשיחיים של הרפובליקה האיסלאמית היו מוכנים לקבל נוסחה מדודה ומוחלשת של פיקוח גרעיני, כדי להיחלץ מן הטבעת החונקת של הסנקציות. אבל אין להם כל עניין להיחלץ מיחסי איבה פעילה עם ארה"ב.

האייאטוללה חמינאי הבהיר את זה בנאום בפני סטודנטים בשבוע שעבר. אמריקה, הוא הכריז, היא "פסגת היהירות עלי אדמות", וצריך להוסיף ולהילחם בה. הייתכן שקיווה, כי ההכרזה הזו תשמוט ברגע האחרון את הקרקע מתחת לרגלי הדיפלומטים שלו בווינה? או אולי הוא ידע, שהנשיא קר הרוח בבית הלבן, זה שחסידיו קשרו לו בשעתם את הכתר של No Drama Obama, אינו נוטה להגיב על עלבונות, בייחוד כאשר הם באים מצד אויבים.

הנשיא אובמה לא חתם על ההסכם הזה כלאחר יד. אין כל ספק שהוא הקדיש לו חודשים של מחשבה, והפך בו והפך בו. איך הגיע למסקנה הפוכה מזו הנראית מובנת מאליה בעיני ישראל וידידיה? התשובה הפשוטה היא, שחילוקי דעות קיומיים מפרידים בינו וביניהם, לא רק על עתיד המזרח התיכון, כי אם גם על מקומה של אמריקה בעולם. היא רשאית לקבל עליה סיכונים, שמדינה צרת מותניים בשולי הים התיכון אינה מוכנה ואינה מסוגלת לקבל.

מינכן, שמינכן

אנלוגיות היסטוריות הן תמיד חלקיות, תמיד מטעות, תמיד מועדות למניפולציה. ישראלים חוטאים בהן פעם אחר פעם, לרעת רצינותם. מה לנו אנלוגיה שחוקה יותר ממינכן. חוזרים עליה אנשים שספק אם קראו יותר מפיסקה אחת על מינכן בוויקיפדיה. אבל אני חושב שהשבוע יש משהו באנלוגיה הזו, אם גם לא במובן של ישראל-צ'כוסלובקיה.

הדמיון נוגע למצב הפנימי בארצות, שהמערב הדמוקרטי היה להוט לפייס. אנחנו יודעים שהיטלר ומרעיו רצו מלחמה בספטמבר 1938. הם נחרדו מפני אנחת הרווחה הקולקטיבית של הגרמנים, כאשר ארצם קיבלה מה שרצתה בלי מלחמה. הם חרקו שיניים, כאשר גרמנים נופפו בידידות למכונית השרד של צ'מברלין, וחשבו שניצלו ממלחמת גוג ומגוג. זה בדיוק מה שקרה ביומיים האחרונים בטהרן. המשטרה נשלחה לפזר הפגנות ספונטניות לטובת ההסכם, שארצם חתמה.

אנחנו גם מניחים, במידה סבירה של ידיעה, כי הצבא הגרמני היה מוכן לצעוד נגד היטלר, אילו נצטווה לצעוד לעבר הגבול הצ'כי, בהיעדר הסכם עם הדמוקרטיות המערביות. שליח גרמני, קולונל בייהם-טלטבך, אפילו ניסה להתקבל אצל אנשי ממשלה בלונדון, כדי לדווח להם על התוכניות. לשווא.

הבריטים גמרו אומר להגיע להסכם, שגרירם בברלין היה מליץ יושר מובהק של פיוס היטלר, הם לא התעניינו באופוזיציה הגרמנית; והם הניחו שהסכם-עכשיו יסלול את הדרך להסכמים נוספים, מפני שאפשר לתת אמון בהבטחותיו של היטלר.

איננו יודעים מה קורה בחדרי-החדרים של הממסד הביטחוני האיראני. יותר מדי פעמים הניח המערב שיש "מתונים" בטהרן, המוכנים להיענות לגילויים של רצון טוב מצד המערב. בשנות ה-80 ישראל עזרה לאמריקאים להניח את קיומם של ה"מתונים", לרעת ההבנה של איראן ושל מעשיה. אחר כך הייתה נשיאותו של חאתמי. עכשיו מחייך אלינו רוהאני. אם יש "מתונים" בעלי רצון וכוח, ספק אם אנחנו יודעים את שמותיהם, או את מעמדם, או את הרגליהם. אבל הייתכן ש"מתונים" חיכו לכישלון המשא-ומתן על הגרעין, ממש כפי שגנרל האלדר במטה הכללי הגרמני ב-1938 חיכה לכישלון מינכן, כדי לשים קץ למשטר?

אולי נדע את זה יום אחד. אולי נדע אז אם ברק אובמה היה "שוטה שימושי", או שהציל את העולם, אם גם לא את ישראל. כך או כך, הממד ההיסטורי של השבוע העובר אינו מוטל בספק. חזקה עליו שייזכר אפילו בעוד 500 שנה. זה היה השבוע - יגידו תושבי המאה ה-26 - שבו חלף לוויין אנושי בפעם הראשונה על פני פלוטו, והתחיל לפתוח את שעריו של שביל החלב. אובמה? ציפראס? חמינאי? מי? מי?

רשימות קודמות ב-yoavkarny.com ציוצים (באנגלית) ב-twitter.com/YoavKarny