בכירה בגוגל: "כשמשתפים, הופכים למקור אנרגיה"

"אנחנו בגוגל אוספים כל-כך הרבה נתונים - Big Data, שכולל מידע על איפה אתם מבלים את זמנכם, אילו רשתות חברתיות מעניינות אתכם, מה אתם עושים שם. אבל כל הנתונים הללו נשארים ברמה של מידע 'קר'. זה ה'מה' של עולם הדיגיטל. אנחנו רוצים להסיט את תשומת הלב ל-'למה' - למה אנשים מחוברים כל-כך לרשתות ולטלפון הסלולרי שלהם ולאמצעים הדיגיטליים" - כך הגדירה אתמול (ד') אביגיל פוזנר, מנהלת תכנון אסטרטגי ראשית בגוגל, את המשימה של העצמת החוויה האנושית בעולם הדיגיטלי בוועידת MAD של "גלובס" בשיתוף Orange.

מהשאלות "למה" אנשים מבלים במרחב הדיגיטלי, אנחנו מתקדמים לעבר ה"איך". לדבריה, מהשילוב של הרגלי צריכת הדיגיטל והקשר של אנשים עם המותגים שהם צורכים ומשתמשים בהם, ניתן לבנות את "הסיפור של כל אחד מאיתנו. האתגר שלנו הוא איך רותמים סיפור לאירוע, כדי להפוך אותו למשמעותי עבור הנמענים שלנו".

בהרצאתה הציגה פוזנר ניתוח של מספר דוגמאות, שמנסה לפצח את החיבור בין הדיגיטל לרגש.

"נכון, אנחנו חיים בעולם גלובלי עצום. יש הרבה מהמשותף בין טקסס לניו-יורק לטימבוקוטו ולתל-אביב, אבל גם הרבה מפריד. אנחנו חיים בעולם שעיצבנו לעצמנו, ובהמשך הוא מעצב אותנו. אחת המשימות של העבודה שלנו היא ליצור מקומות משמעותיים בתוך העולם הזה - Place Making.

"כשאני מסתובבת בשכונת Hell's kitchen בניו-יורק, אני חולפת ברחוב על פני מסעדה שתופסת את עיניי. בחרתי בה, ועכשיו אני מבררת פרטים בגוגל על השף, ורואה מה שיתפו הסועדים על החוויה וכל מידע נוסף שעולה לי ברשת. ואז אני יושבת לאכול ומצלמת את עצמי במקום ואת האוכל - אני משתפת את בעלי ואת חבריי, למרות שהם לא איתי; אני מוסיפה מידע משלי ותמונות, והופכת את המקום ל'שלי' ולמשמעותי יותר".

"אינסטינקט מולד של 'חיוך חברתי'"

דוגמה נוספת שפוזנר מציגה, היא הגישה באמצעות האינטרנט לאוצרות תרבות ואמנות בכל העולם. "היום מונה ליזה ומגדל פיזה נראים קרובים יותר מאי-פעם בעבר", היא מזכירה את תכונות גוגל סטריט וגוגל ארט פרוג'קט, שמשתף צילומים באיכות גבוהה מעשרות מוזיאונים מהחשובים בעולם.

"ועדיין אנשים מעדיפים את הפיד של התמונות של עצמם ושל חבריהם. לפעמים זה נוף מדהים ולפעמים זה איזה צמיג של אוטובוס, שעלה בפיד באינסטגרם, או החתול או הילד או ההמבורגר שהעלו אנשים אחרים - למי אכפת מזה? למה זה מעניין אותי?

"התשובה טמונה בכך, שמשחר האנושות אנחנו, בני האדם, מתבוננים בסביבה המיידית שלנו ובאירועי חיינו ושואלים את עצמנו - מה, זה הכול? אלה החיים שלי וזו החברה הסובבת אותי וזה מה שיש?

"מרסל פרוסט כתב: 'המסע לגילוי אינו טמון בחיפוש אחר נופים חדשים, אלא בהתבוננות מבעד לעיניים חדשות'. הנטייה האנושית להרחיב את תחומי העניין ולחפש גירויים חדשים, דוחפת אותנו לחיפוש.

"היכולת הדיגיטלית להאיר את המוכר באור חדש הופכת אותו למרתק יותר", אומרת פוזנר".

"כל-כך הרבה מהחומרים שאנחנו משתפים מעשירים ומאירים את חיינו באור חדש - זה משכיל אותנו, מצחיק אותנו. אנחנו משתפים מכיוון שאנחנו חווים אושר, כשאנחנו יודעים שעוד מישהו נהנה מאותם דברים", אומרת פוזנר. "מדוע? מה אנחנו, אלטרואיסטים? לא. אנחנו יצורים חברותיים. יש לנו אינסטינקט הישרדותי מולד של 'חיוך חברתי' - החיוך הוא אמצעי תקשורת הראשוני לבונדינג בין האם לילד. גם שימפנזים מדגדגים את גוריהם.

"אנחנו נהנים מצחוק משותף כאישור להצלחה החברתית שלנו, להצלחה האנושית. לפעמים לא ברור מה הופך משהו סתמי לוויראלי.

"מה שברור הוא, שבאמצעות שיתוף וצחוקים אנחנו משנעים אנרגיה, וזה עניין חשוב. כשאנחנו משתפים אנחנו הופכים למעניקים - אנחנו מקור אנרגיה".