פסטיבל הקולנוע ירושלים: יבול מרשים, מחירים יקרים מדי

בדפי ההיסטוריה של הקולנוע, שנת 2015 לא תיזכר לטובה. אובדן תשוקה, מחסור בסיפורים טובים, היצמדות לנוסחאות לכתיבת תסריט (ע"ע "15 השלבים של סניידר"), או לאידיאולוגיה אנטי-מסחרית כוזבת המקדשת את היעדר העלילה (סרטים שאף פסטיבל קולנוע לא שלם בלעדיהם), מעבר מוחות לטלוויזיה - אלה הן עיקר הסיבות ליבול הקולנועי המאכזב שהניבה השנה הזו ברחבי העולם, אם להתבסס על פסטיבלי הקולנוע הבולטים השנה ועל סרטים שיצאו לאקרנים.

הסרט שזכה בפסטיבל שנחתם אמש הוא "תיקון" - סרטו של הבמאי והתסריטאי אבישי סיון. הסרט גרף את פרס חג'ג' לסרט העלילתי הטוב ביותר, כמו גם את פרס התסריט, הצילום (שי גולדמן), השחקן המצטיין (חליפה נאטור) וציון לשבח מטעם פורום מבקרי הקולנוע.

ההישג של פסטיבל הקולנוע ירושלים, שהגיע אמש לסיומו, הנו בכך שהצליח לטשטש את תמונת המצב הזו, באמצעות בחירה מגוונת ומוצלחת של למעלה מ-200 סרטים מהשנה החולפת ומהשנה הנוכחית. אמנם אין ברפרטואר יצירות מופת, אך יש ערב רב של סרטים טובים מאוד. כך שמהבחינה הזו מנהלי הפסטיבל יכולים לנשום לרווחה - הם עמדו באתגר בכבוד. כעת עליהם להיערך לאתגר נוסף: להביא קהל חדש לפסטיבל הבא. וזה כבר לא עניין שקשור אך ורק באיכות הסרטים, וגם לא למיתוג או למיצוב הפסטיבל. זה עניין של שינוי מדיניות. לא בכדי בולט בחסרונו קהל צעיר: הכרטיסים יקרים (46 שקל לכרטיס), האוכל יקר (במתחם הסינמטק פועלת מסעדה אחת, "לבן", שמחירי המנות בתפריט שלה גבוהים אף יותר ממחיר כרטיס לסרט), וכמו כן אין דוכני מזון במתחם הפסטיבל. שוחר קולנוע צעיר המתגורר בתל-אביב, גם אם ייסע בתחבורה ציבורית ויכין סנדוויצ'ים בבית, ייאלץ להוציא מכיסו קרוב ל-200 שקל, עבור צפייה בשני סרטים. שוחר קולנוע ממעמד סוציו-אקונומי גבוה יותר, שברשותו רכב, ישלם קרוב ל-300 שקל עבור אותה חוויה.

קהל אשר לפסטיבל אמור להיות עניין רב בהגעתו, הוא קהל מתעשיית הקולנוע. הקהל הזה מונה מאות תסריטאים, במאים, שחקנים, עשרות צלמים ועורכים, ואלפי סטודנטים ובוגרים טריים. לקהל זה יש עניין בפסטיבל, אלא שלמרביתו אין את האמצעים הכלכליים לממן את עלות השהות בו. עבור יוצרים, ובוודאי צעירים, שהייה בפסטיבל הינה בעלת ערך רב - היא שוות ערך להשתלמות מקצועית, וכך יש להתייחס אליה. לפסטיבל יש ערך חינוכי, ומטבעו הוא מעשיר את עולמם של הצופים - אם בסרטים חדשים, אם במפגשים עם יוצרים, אם בשיח במסדרונות הסינמטק. מעבר לכך, ההיכרות עם יוצרים אחרים, תחושת החגיגיות בעת הקרנות הבכורה, יש בהן כדי לעודד יצירה ולעורר השראה.

לכן, יש ליצור כמה מהלכים שיאפשרו הן לקהל המקצועי והן לקהל שוחר הסרטים שאינו מתגורר בשכונת בקעה או ברחביה, להימנות עם קהל צופי הפסטיבל. למשל: מכירת תגים יומיים בעלות נמוכה, המאפשרת צפייה בלתי מוגבלת בסרטים, על בסיס מקום פנוי. להגיע להסדר הנחה אפקטיבית עם האכסניות בעיר, ולא רק עם המלונות. הסדרת דוכני מזון ברחבת הסינמטק. הגעה להסדר עם עיריית ירושלים שתאפשר חניה חינם בקרבת הפסטיבל לבאי הפסטיבל (כפי שעושה עיריית חיפה בפסטיבל הסרטים בחיפה), ועוד.

יש לציין כי אין זו אחריותו הבלעדית של הפסטיבל. מחובתם של החוגים לקולנוע באוניברסיטאות ובמכללות השונות לדאוג שהסטודנטים שלהם יגיעו לפסטיבל ויצפו בכמה שיותר סרטים. אם צריך, שיוציאו אוטובוסים מטעמם לירושלים, ואם צריך, שידאגו ללינה מוזלת. אם הם בעניין של חינוך וקולנוע, זו המחויבות הבסיסית שלהם.