משרד הביטחון מתכחש לייעודו

התגובה החריפה של מערכת הביטחון לדוח לוקר הייתה צפויה. מאחוריה עומדת תחושת עלבון עמוק, שבה נתקל כל עיתונאי שהגיע בשנים האחרונות לפגישות ותדריכים במגדלי הקריה בתל אביב. הקצינים שלנו פגועים. הם מתקוממים על התדמית הנצלנית שמודבקת להם בחלקים בתקשורת ובציבור הישראלי. הם מתלוננים על יחס כפוי טובה, על התעלמות מכל הקיצוצים הגדולים שנעשו בצה"ל בשנים האחרונות. הם חשים מושפלים נוכח נתונים השוואתיים שמציגים את תנאי ההעסקה שמציע היום צה"ל לנחותים מאלה שמקבלים שוטרים, מורים ואנשי שב"ס.

אבל אסור שהדיון על דוח לוקר יגלוש לפסים אישיים. אסור לתת לתחושות העלבון להשתלט על הדוח הזה ואסור שהוויכוח הציבורי יתמצה בהשוואת גובה הפנסיה של המג"דים והנגדים - לפני לוקר ואחריו.

העיקר בדוח לוקר איננו שווי חבילת תנאי השחרור של אנשי הקבע. העיקר הוא הליקויים המערכתיים שמגלה הדוח בניהול התקציבי של צה"ל. למשל בעובדה שמשרד הביטחון מתכחש לייעודו ואינו מוכן לבקר ולפקח על ההתנהלות התקציבית בצה"ל. לנו, שכבר שכחנו, באה ועדת לוקר ומזכירה שתפקידם של האזרח משה יעלון והאזרח דן הראל איננו לשמש לוביסטים של צה"ל בממשלה. לא בשביל זה אנחנו משלמים להם. תפקידם לשמש עיניים לציבור אצל לובשי המדים. תפקידם לפקח, לבקר ולהעיר לצה"ל על האופן שבו מושקעים בכל שנה 60 מיליארד שקל. תפקידם לדאוג שכספי משלם המסים לא יושחתו לריק. הם הדירקטוריון שלנו בחברה הענקית המכונה צה"ל בע"מ. הם אינם יכולים להשלים עם מציאות שבה אין למדינה מושג מה קורה בצבא בפרמטרים מרכזיים.

הנה למשל דוגמה קטנה אחת מתחום ניהול כוח האדם: לוקר מגלה לנו שמספר משרתי הקבע בצה"ל זינק בשש השנים האחרונות ב-12%, בניגוד גמור להמלצות ועדת ברודט. בסתירה מוחלטת לנתונים שצה"ל מציג לעיתונאים.

"במצב הנוכחי יש אובדן שליטה בגידול כוח האדם ועלויות כוח האדם", קובע לוקר, "מצב זה דורש שינוי יסודי ומיידי".

אבל את יעלון והראל אובדן השליטה הזה כנראה לא מטריד. במקום למלא את שליחותם, הם - כמו קודמיהם בתפקיד - חושבים איך להוציא מתקציב המדינה עוד כסף לטובת לובשי המדים. אם זה לא צבא שיש לו מדינה - אז לכל הפחות זה צבא שיש לו משרד ביטחון, וזה די הרבה.