יש להם מה להפסיד

"אירופה החדשה", קרא לה שר ההגנה של ארצות הברית, דונלד רמספלד, כאשר מנה את האירופיות התומכות בפלישה האמריקאית לעיראק, מארס 2003. "אירופה הישנה" התייצבה נגד הפלישה - גרמניה וצרפת עשו יד אחת עם רוסיה - אבל כמעט כל הקומוניסטיות לשעבר של מרכז אירופה ושל מזרחה תמכו בארצות הברית.

הפרו-אמריקאיות של "אירופה החדשה" עצבנה את הישנים, בייחוד את צרפת, שאפילו איימה עליהם. רק זה היה חסר ליורשי-יורשיו של שארל דה גול: דמוקרטים שזה מקרוב באו, נוהרים אל דגלו של ה"אטלנטיציזם" - יחסי הקירבה ושיתוף הגורל בין הדמוקרטיות שמשני עברי האוקיאנוס האטלנטי. דה גול התכחש לטרנס-אטלנטיות. הוא רצה אירופה "מהרי אוראל עד האטלנטי".

נאמנותה של אירופה החדשה לרעיונות הישנים של אחדות המערב הייתה תוצאה טבעית של ניסיונה. היא נקרעה מטבורו של המערב בסוף מלחמת העולם השנייה, וידעה 40 שנה של כיבוש סובייטי. היא לחמה על נפשה ועל זהותה. לא היה לה פנאי לפתח נוגדנים לתרבות המערב ולשיטתו הפוליטית. היא האמינה, שדמוקרטיה קפיטליסטית רב-מפלגתית עם מרכיבים סוציאליים היא רעיון מצוין.

כשטעם הגולאג בפיהם

כאשר 1968 הרעידה את אמות הספים, וכאשר סטודנטים, ופה ושם גם פועלים, יצאו אל הרחובות בקריאה להפיל את הסדר הקיים, חלקים של אירופה הכבושה ניסו לעשות אותו הדבר. בשעה שנועזי פריז שחררו את הרובע הלטיני ואת מונמארטר, נועזי צ'כוסלובקיה ניסו לכונן "קומוניזם עם פנים אנושיות", וסטודנטים פולניים הקדימו להודיע על בוא 'סולידריות' (12 שנה אחר כך).

האביב רב ההשראה של 1968 נוצח בכל המקומות. המוני צרפת לא כמהו למהפכה, אלא לחוק-וסדר, והנחילו לגוליסטים ניצחון מכריע בבחירות. השמאל נקרע לגזרים. כיוצא בזה, הבחירות בארצות הברית באותה השנה העלו את ריצ'רד ניקסון לנשיאות. בפראג, צבא סובייטי חזר וכונן את המשטר הישן. אירופה הכבושה תצטרך להמתין להתמוטטות ברית המועצות, לפני שתחזור ותתחבר למערב.

המערב לא הצליח להבין את הלהיטות הזו. מה כל-כך טוב אצלנו, שאלו לפחות חלק מן האירופים הישנים. אכן, כשטעם הגולאג בפיך, אוויר החירות משכר בקלות; ורק מי שחוזרים ומתנסים עכשיו ברמזי ולדימיר פוטין יודעים מה יש להם להפסיד.

"זיהום רדיקלי"

קחו, למשל, את דונלד טוסק, האירופי החדש הבכיר ביותר. הוא היה ראש ממשלת פולין במשך שבע שנים, לפני שנעשה "נשיא מועצת אירופה", בדצמבר שעבר. זו כהונה שנתפרה פעם על ממדים גדולים ממידותיו, בתקווה שיחזיקו בה המדינאים המובילים של זמננו, והיא תקל על אירופה לדבר בקול אחד. לא יצא, וכנראה לא ייצא, כל זמן שלא תקום פדרציה אירופית. אבל טוסק מביא לכהונה הזו יותר מן הפרגמטיות של קודמו, פוליטיקאי בלגי. הוא מביא דרגה של שכנוע, שהשיטה הדמוקרטית האירופית ראויה להגנה.

הוא מילא תפקיד לא בלתי חשוב בהשגת הנוסחה שאפשרה לפי שעה את הישארות יוון בגוש האירו ("אף אחד לא יוצא לשום מקום", הוא הכריז, כאשר הקנצלרית מרקל וראש הממשלה ציפראס עמדו לצאת בטריקת דלת מן הפגישה הכושלת האחרונה).

טוסק העניק בשבוע שעבר ראיון מעורר סקרנות ל"פייננשל טיימס" והזהיר בו מפני "התפשטות של זיהום רדיקלי" באירופה. "לפני כל אחת מן הטרגדיות הגדולות של ההיסטוריה האירופית, יכולנו לראות בדיוק אותו הדבר: ברית טאקטית בין הקיצונים מכל הצדדים. אין ספק שאנחנו חוזרים וחוזים בזה עכשיו" (http://tinyurl.com/tusk-ft).

תחושת "כבר היו דברים מעולם" תקפה את טוסק, כאשר צפה במהלך הדיונים בפרלמנט האירופי בבריסל. ציפראס נשא נאום אנטי-גרמני, והמליאה התפוצצה מתשואות. הן באו מן השמאל הקיצוני ומן הימין הקיצוני. מה יכול ללכד קצוות כל-כך רחוקים? השנאה העמוקה לסדר הקיים. ומהו הסדר הקיים? החזון והמסגרת של אחדות אירופה.

"לגרש את הרוח"

כמעט היה אפשר לשמוע את פסוקו המפורסם של קרל מרקס בוקע מגרונו של טוסק. מרקס, שונא מושבע של כל סדר קיים, פתח את המניפסט הקומוניסטי (1848) במלים, "רוח בלהות מהלכת אימים על אירופה: רוח הבלהות של הקומוניזם. כל מעצמות אירופה הישנה עושות יד אחת, ב'ברית קדושה', לגרש את הרוח".

טוסק הוא האנטי-מרקס במשוואה הזו. הוא מאמין, שלאירופים יש מה להפסיד הרבה יותר מאזיקיהם. הוא מעמיד את פרשת יוון בקונטקסט האירופי הראוי לה: התקפה על אחדות אירופה ועל מוסדותיה הליברליים. ממשלת ציפראס ביוון ניהלה מן היום הראשון מאבק אידיאולוגי נגד הסדר האירופי, לא מאבק פרגמטי ליישוב בעיותיה הפיננסיות של יוון.

טוסק שונא את האידיאולוגיה, כל אידיאולוגיה, ומפחד מפניה. הוא אומר שמקור ההשראה שלו הוא האסכולה ה"אורדו-ליברלית" (http://tinyurl.com/ordol), זו שפיתחה את הדגם הכלכלי המצליח של מערב גרמניה לאחר המלחמה. זה, אגב, דגם שקפיטליזם צרוף לא עמד במרכזו. הוא קסם לטוסק, מפני שהיה "פרגמטי מאוד, ללא אידיאולוגיה, ללא אשליות".

משבר קוסמי הוא זמן של פיתוי אידיאולוגי. פחד מפרנס תשוקה לאמונה, ואמונה מזמינה מהפכות. ב-225 שנות האלימות האחרונות (מאז פרצה המהפכה הצרפתית) לא חדלנו לחפש מפלט מפני תוצאותיהן של מהפכות. הנשיא הפולני של אירופה קורא את האירופים אל הדגל, כדי שיחדלו לכל הרוחות להניף דגלים, ויתחילו לדבר לעניין.