שפת האמנות: רשמים מתערוכות הבוגרים במכללות לאמנות בארץ

אמנות מעמקים

חרדות, מוסכמות ופוליטיקה: בוגרי לימודי ההמשך במדרשה נוגעים בכל מה שאסור לדבר עליו

קומה השנייה של גלריית המדרשה לאמנות בתל-אביב משוטטים כלבים. לא באמת, אל דאגה. אבל החדר הגדול והחשוך, המסך הפרוש כך שהוא תוחם את הצופים ולוכד אותם מולו, עם הגב לקיר, מעמת אותנו עם כל הפחדים הקמאיים מול להקת הכלבים המשוטטים בשטח ההפקר הלילי, בעבודתו של איתי מרום. הם צצים בין הבתים לנוף, בשדה שומם או ברחוב הנראה ספק-עירוני. הם כובשים את מגרש המשחקים ומאיימים על זכרון נוכחותם של פעוטות ששיחקו שם בשעות האור. מעלים מחשבה על ערי רפאים ועל יחסים מסוכנים בין האדם לידידו הטוב ביותר. האמנם?

עבודתו של מרום מוצגת בתערוכת הבוגרים של התוכנית ללימודי המשך במדרשה לאמנות, בית ברל. חלק גדול מבוגרי התוכנית במחזור זה מבוגרים יחסית לסטודנטים לתואר ראשון ושני, והנושאים המעסיקים אותם, כמו גם המבט המעמיק שלהם - פנימה והחוצה - מעידים על ניסיון החיים המצטבר.

מרום עקב אחר להקות כלבים משוטטים באזור קריית-ארבע וחברון. תופעה זרה במחוזותינו, המעלה על הדעת את הפערים בין החיים המוגנים בסביבה הכלל-ישראלית לבין הסכנות האורבות ביישובי יהודה ושומרון. מי זוכר שקראו להם "השטחים". הכלבים לא מבויתים, נהנים לכאורה מחופש פעולה. הם נעים בבודדים ובלהקה ופורעים את הסדר האנושי של טריטוריה וגבולות.

"זה כלב ערבי או יהודי", שואל מישהו את האמן. שאלה מצוינת. מה זה כלב ערבי? ומי בכלל שמע על כלב יהודי? אנחנו? כלבים?! במקום כלבי שמירה וחיות מחמד, הפכו כאן הכלבים לקבוצה שלישית ושתי האוכלוסיות היריבות מתנכלות להם. "הפחד מפניהם חושף את ההיבט האנושי ואת חוסר היכולת להתמודד עם גורמים בלתי צפויים, הנמצאים מחוץ למערכות השליטה", כותבים אוצרת התערוכה, סאלי הפטל נווה, ומנחי התוכנית, אבי לובין ומירי סגל. החושך והמתח הלילי שולטים גם בעבודתה של גוני ריסקין "IN". דמות אישה בהירה, מלאכית, חולשת על המסך בשחור-לבן. היא מופיעה ונעלמת, מותירה מקום לזרוע או כתף, למבט ממוקד בלוח אלקטרוני או באורות לילה מרצדים, מערפלי תודעה. ריסקין מתעדת את סצנת המועדונים ומוזיקת הרוק, שהם חלק מעולמה והתמחותה כצלמת מקצועית. בעבודה שהיא מציגה בתערוכה היא מפרקת ומרכיבה מחדש הופעה בימתית, "מחליפה את המבט התיעודי במבט פואטי, מסיטה את הפוקוס מהכללי אל הפרטי, ומדגישה אלמנטים שעל-פי רוב נעלמים מהעין", כותבת האוצרת. כך היא מצליחה להעביר לא רק את המראה אלא את תחושת הנוכחות הלילית, חוויית הגוף והנפש.

תכלת רם חוזרת לעסוק בחלל המכיל ומציגה עבודה מינימליסטית, רוויית זיכרון. היא הפכה חדר אחסון קטן ונסתר לתא מואר בחדות, שמתקיימים בו תנאים של עולם סגור. מקום מסתור או תא כלא, או שניהם גם יחד. כרטיסיות קטנות, כאילו יצאו מתוך קטלוג, מציגות מידע חסר תועלת, כמו תזכורות אישיות לשפה, לקריאת חפצים בשם. אבל החפצים הבודדים שהתקבצו בחדרון אינם מתלכדים לכדי תמונה קוהרנטית. "מופשטים מערכם הספציפי, כמסמנים של עולם אינטימי", כדברי האוצרת. אפשר לראות בחדרון הזה הצצה לתוך הראש של אדם, חדר תודעתי, שאין אליו כניסה למי שאינו שותף לזיכרון ולמידע. כאילו נכנסנו באמצע חלום, פלשנו למציאות משובשת.

לעומתה, בחדר סמוך, ליקה פילצר מביימת סצנה גדושת פרטים של "טבע דומם". שקם לתחייה ותלוי על בלימה. עבודתה היא מחווה לז'אנר ציורי ואניטס מהמאה ה-17, המזוהה במיוחד עם הציור הפלמי. ציורי טבע דומם בהם שולבו נרות נוטי חלב, גולגולות, שעוני חול, פירות או פרחים במצבי ריקבון שונים, המהווים אזכור לחלוף הזמן ולמוות האורב. אצל פילצר הציור הופך למרחב כמעט תיאטרלי, ומשלב חפצי יומיום עדכניים עם מראה דקדנטי של התפוררות ביתית.

גם יעל ברזילי עוסקת בזיכרון ובהתפרקות הבית. היא בונה היסטוריה משפחתית-קולקטיבית מפיסות של עובדות ובדיות, רהיטים וחפצים, צילומים ישנים - שמעלים על הדעת אימוץ זהות וסיפור מושאל, חיים של אחרים, אולם לאו דווקא חיים טובים יותר.

איה ניצן, בעבודתה "Quartet" מציגה ראיונות עם ארבע מחברותיה הקרובות, שמדברות על מוות ועל ריטואל הקבורה המלווה את הפרידה מן העולם. הפורמט בו מצולמים הראיונות מייצר תחושה אינטימית של המתקת סוד, אך ניצן מעמתת הן את חברותיה והן את הצופים עם חרדת המוות, מחשבות על פרידה ונושאים שבדרך כלל מודחקים ולא מדוברים בישירות.

את העיסוק בטאבו, יונתן לוי לוקח לקיצוניות, בעבודתו "בגבול המוסכמות המקובלות". לוי, גבר כבן 60, מתעד סדרת מפגשים עם נשים צעירות, מכרות או זרות. הוא מבקר אותן בביתן, מצויד במצלמות, משוחח איתן ומאפשר לסיטואציה המוזרה להתפתח באופן בלתי נשלט, כביכול. הזרות, פער הגילאים והמניע הבלתי ברור למפגשים הללו, מעוררים מבוכה, אי נוחות ומחשבות טורדניות, קודם כל בו עצמו ובנשים (המשתתפות מרצונן ואוחזות גם בזכות וטו להפסיק את המפגש). אך אי הנוחות עולה ביתר שאת בצופים, הסובלים ממבט מפוצל, כמציצנים וכשותפים לפשע.

אך מהו הפשע, בעצם? איזה חטא מתרחש כאשר גבר ואישה יושבים ומדברים, גם כשהם נכנסים מהסלון לחדר השינה, יושבים על מיטתה, מדברים על גבריות ונשיות, על מין או על חשקים ורצונות. מה, מלבד מוסכמות חברתיות, כופה על הסיטואציה הזו את יחסי הכוח הבלתי שווים, ומעוות את הרגעים האינטימיים של סקרנות הדדית? בשטח ההפקר שבין גברים ונשים, בין מותר ואסור, בין כפייה לרצון חופשי, משוטטים כלבי החרדה והכמיהות הכמוסות שלנו.

גלריית המדרשה, רחוב הירקון 19, תל-אביב. א'-ה' 13:00-20:00, יום ו' 10:00-14:00, שבת 11:00-14:00. עד 1.8.15. ללא תשלום.

בית-הספר מוסררה: טראומה אישית ופריחה יצירתית

תערוכה רב-תחומית של בוגרי מוסררה מציגה עבודות על קו התפר בין אמנות לטכנולוגיה

תערוכה הרב-תחומית של בוגרי בית-הספר מוסררה, מתפרסת בין מחלקות צילום, ניו-מדיה ומוזיקה חדשה. התערוכה משקפת הלכי-רוח, שאלות אישיות וחברתיות, ומציגה בתוך בית-הספר עבודות על קו התפר בין אמנות לטכנולוגיה, תצלומים, מיצבי צילום ווידיאו מותאמי חלל, אנימציה, מיצבי סאונד ומיצבים אינטרקטיביים.

דניאל פרסאי מציגה מיצג משולב של עבודות וידיאו, אוביקטים וסאונד. עבודתה מתרחשת במרחב הציבורי בירושלים, תוך שוטטות באיזורים נטושים ובמצבי ביניים: חניונים תת-קרקעיים, אתרי בנייה ומגרשי חניה. היא פולשת אל המקומות על קו התפר בין הבנוי לזנוח, אוספת בהם שיירים ומתעדת פעולות שהיא מבצעת באמצעות חומרי בניין ובנייה של מאחזים.

"שטח זה נכבש על-ידי" היא עבודת וידיאו המתעדת התרחשות שקרתה בינה לבין שוטרות, שעצרו אותה כאשר כתבה על קיר נטוש במרחב פתוח. ההיתקלות בין האמנות למגבלות החוק מעלה שאלות של חירות וכיבוש, כמו גם מחשבה על הפופולריות של גרפיטי ואמנות רחוב. היכן יש להן לגיטימציה והיכן הן נותרות במעמד גרילה.

המחלקה לניו-מדיה עוסקת בחיבור בין אמנות לטכנולוגיה, בין הווירטואלי לפיזי ובין החברה שבה אנו חיים והמדיות המקיפות אותה ומפעפעות אל תוך המחשבות, הזכרונות והיחסים שלנו. בעבודה "ציר Z" אופיר קלרמן עוסק, לדבריו, בהגשמת פנטזיה ילדותית. "כילד הייתי מחפש את הפנטזיה הזו בעודי חולם בהקיץ, רואה טלוויזיה, משחק ומצייר. השליטה במדיה דיגיטלית מאפשרת לזקק את הרגשות אל תוך חוויה בזמן ובמרחב, באמצעות ריצוד וידיאו, קומיקס, משחקי וידיאו ואנימציה, בתוך עולם של מסכים".

לירון שאזו חושפת בעבודתה טראומה כפולה: "לפני 6 שנים, במהלך קרב בעזה, נהרג בן הזוג שלי. בעקבות האירוע התפרסמה סדרה של כתבות בעיתון שעוסקות בי, ובגורל האכזר שנגזר על ילדה בת 20. פרויקט הגמר שלי הוא עבודה העוסקת בקונספירציות, קלישאות ואידיאל היופי, ובאופן שבו כל אלה עושים בערבובייה בתרבות השכול הישראלית הקלישאית".

בתערוכה נפרדת מציגים בוגרי המחלקה לפוטותראפיה, תחום ייחודי שבו משמש הצילום ככלי טיפולי.

מוסררה, רחוב הע"ח 9, ירושלים, א'-ה' 10:00-20:00, שישי: 10:00-14:00, (עד 30.7.15). ללא תשלום.

אמנות וצילום במכון הדסה ירושלים ובמכון אבני תל-אביב

תערוכות הבוגרים בהדסה ובמכון אבני מוציאות את הצופים מאזור הנוחות של ההגדרות המקובלות

ערוכת הבוגרים של המחלקה לתקשורת צילומית במכון הדסה, ירושלים, עוסקת לא רק במבט המצלם אלא גם באמצעי הצילום, בטכנולוגיה ובפלטפורמות החדשות הזמינות לשפע החזותי המרכיב את עולמנו. "תערוכת הבוגרים מתאפיינת בהבשלה של מגמות עכשוויות, העושות שימוש בוטח בצילום בווידיאו ובניומדיה", כותבת ראש המחלקה, יהודית גואטה. הפרויקט של רחלי שמשון מזמין גברים מכל העולם באמצעות האינטרנט לצלם את עצמם במצלמת רשת כשהם צופים בסרט פורנו. טל שוורץ בפרויקט "פנים מעיר שאינה" משחזרת בארכיון דיגיטלי את לובלין היהודית בתקופה שבין שתי מלחמות העולם במאה הקודמת, ומזמינה את הצופים לנוע בשני אופנים, על-פי רצונם: ספרותי-בדיוני או ארכיוני קלאסי. צילום וידיאו תיעודי של אביטל הירש בפרויקט "כורש 14" מתרחש בתוך בניין רכבת ישן, שנבנה לפני מלחמת ששת הימים, בדיוק על קו התפר. השיכון הוא מפגש בין קצוות של החברה הישראלית.

בתערוכת המחלקה לאמנות במכון אבני מציגות חמש אמניות. האוצר איתן בוגנים מתייחס לשילוב הכוחות שלהן כ"להקה של טווסיות מפוארות, כלואות בגדרות החלודים של הקיבוץ". הקשר האינטימי הנרקם בין הסטודנטיות במהלך שנות הלימודים, והרצון להיפרד וליצור עבודות מובחנות וזהות עצמאית לכל אחת מהן, עולים מהתערוכה. הצורך האישי-אנושי להתבלט, הופך לצורך קיומי בנסיון לחדור את ביצוריו של עולם האמנות.

מכון אבני, רחוב אילת 7, תל-אביב. א'-ה' 10:00-20:00, ו' 10:00-13:00. הכניסה חופשית (עד 26.7).

מכללת הדסה, הנביאים 37, ירושלים, עד יום ו' 24.7. ללא תשלום.