בשעה טובה הוסר השבוע איום נוסף של שביתה כללית במשק. ההסתדרות תבעה שהמגזר הציבורי יקלוט "עובדי קבלן", כמו אחיות, מאבטחים, עובדים-סוציאליים, לעובדי קבע במגזר הציבורי, והיא צדקה. אין סיבה שעובדים שאכן יש להם משרה קבועה בשירות המגזר הציבורי יהיו עובדי קבלן; ומשרד האוצר אכן פעל נכונה כשהסכים לקלוט 15 אלף עובדי קבלן כעובדים במשרות קבע.
למזלנו, השגנו עוד רגיעה בסכסוכי העבודה במשק. אבל מה יהיה הלאה? האומנם טחו עינינו מראות או שאנו סבורים שאפשר לשחק תמיד את משחקי בת-היענה ולהסתפק בקניית שקט לזמן קצר, תוך התעלמות מבעיות היסוד האמיתיות? האומנם הממשלה אינה מבינה שיש לה אחריות עצומה לכל הנעשה במגזר הציבורי?
ניהול נכון של משק מדינה וכל ארגון - עסקי וגם לא-עסקי, אין משמעותו התמודדות עם משברים הנוחתים כאילו בהפתעה. ניהול נכון משמעותו היערכות והבנה מראש של התהליכים המובילים למשבר, והנכונות והתבונה להטות הליכים אלה מהתוואי המוביל למשבר לתוואי ההבראה. כי לאחר שמתרחש כבר המשבר, כולנו משלמים מחיר גבוה מאוד, ולאו דווקא אלה שעליהם הייתה מוטלת האחריות הניהולית.
בעשור שבין 2003-2012 גדלה אוכלוסיית ישראל ב-18.3%. באותה תקופה זינק מספר המועסקים במגזר הציבורי ב-29.3%, הרבה מעבר לגידול היחסי של האוכלוסייה, ולא על שום שהמגזר הציבורי השתבח או שהתרחבותו התבטאה בהעמקת ובהרחבת השירותים, אלא מכוח כוחות פנימיים הדוחפים תמידית לגידול, כאשר ממול אין את המחסומים הנחוצים.
על-פי נתוני הלמ"ס, בעשור שהסתיים בסוף 2014, גדל מספר העובדים בתעשייה ב-9% בלבד - ל-420 אלף איש. מנגד, מספר העובדים במגזרי המסחר והשירותים גדל באותו זמן ב-59% ליותר מ-1.6 מיליון איש, אבל המגזר הציבורי הגדיל לעשות, ובאותה התקופה עצמה הוא קפץ ב-62%! לקרוב ל-1.2 מיליון עובדים.
קביעות נצחית
בישראל יש מגמת גידול מתמדת במספר העובדים במגזר הציבורי, הן לעומת הגידול באוכלוסייה והן גם לעומת הגידול במגזר העסקי על כל ענפיו. בניגוד לנהוג במגזר העסקי, במגזר הציבורי, כולל חברות בבעלות המדינה, רוב העובדים שמתקבלים כ"קבועים", זוכים לקביעות נצחית. וכך, אם ישנה אבטלה סמויה, קשה לצמצמה; ואם השירות גרוע, מטרטר, מייאש, אדיש, לא יעיל וללא אחריות אישית, אין בעיה. הרי לנותן השירות "הציבורי" יש הגנה כמעט מוחלטת.
אם הגידול במגזר הציבורי יימשך, ללא שינוי וייעול תפקודו, כולנו נשלם ונישחק בבוא הזמן תחת עול גודלו של מגזר זה. וכך, יהיו עוד פתרון זמני אחד ועוד שניים לסכסוכי העבודה, נקנה עוד שקט לתקופה קצרה, ומגמת גידול זו לא תיפסק. ואז גם הנתח העצום בתקציב הלאומי למימון שכר העובדים במגזר הציבורי, ימשיך לגדול.
זו אינה רק בעייתו של משרד האוצר והשר שבראשו. שר האוצר מנהל משא-ומתן תחת לחצים באיום של שביתה. לפניו עומדות עוד מאות בעיות אחרות שהוא צריך להידרש אליהן אישית. הממשלה כולה חייבת לקבל אחריות ולתת מענה לפתרון בעיות היסוד במגזר הציבורי.
הסכם עם ההסתדרות וארגוני עובדים אחרים, גם אם התביעות צודקות, לא יכול להיגמר רק בהיענות מלאה או חלקית. הסכמים כאלה חייבים גם להגביר את היכולת הניהולית במגזר הציבורי. האוצר אכן דרש ש"גמישות ניהולית" תהיה חלק מן ההסכם, אולם לא השיג דבר ממשי.
משרד האוצר והממשלה לא צריכים לשבת ולהמתין עד הסיבוב הבא של עוד סכסוך ואיום ב"שביתה כללית במשק". עליהם מוטלת החובה ליזום שינויים במגזר הציבורי, שישפיעו כבר בעתיד הקרוב על כל הנעשה במדינה, לחיוב ולא לשלילה.
הכותב הוא בעלי 50% בחברת כוח-אדם, באמצעות חברת השקעות
לתשומת לבכם: מערכת גלובס חותרת לשיח מגוון, ענייני ומכבד בהתאם ל
קוד האתי
המופיע
בדו"ח האמון
לפיו אנו פועלים. ביטויי אלימות, גזענות, הסתה או כל שיח בלתי הולם אחר מסוננים בצורה
אוטומטית ולא יפורסמו באתר.
כתבות
ני"ע
