בואו להבין למה הממשל בסין יעשה הכול כדי שהבורסה לא תיפול

אין זה מפתיע ששוק המניות הסיני, כמו שאר השווקים, קשור לעבר, להווה ולעתיד של הכלכלה, החברה ושיטת הממשל. אלא שיש כאן הקשר ייחודי לסין. הממשל הסיני רוצה לנצל את כוחות השוק ובמקביל מחזיק באמונה חזקה שהתערבות ממשלתית בשוק היא אמצעי לאומי לנקיטת זהירות.

הגישה ההיברידית הזו היא לא רק תוצר של שלטון טוטליטרי-קומוניסטי, אך גם מורשת של כלל שליווה את הסינים מזה כ-2,000 שנה, לפיו הבירוקרטיה ראתה בפעילות הכלכלית כאמצעי להשגת מטרות פוליטיות, ואפשרה פעילות כלכלית שוטפת כל עוד זו תמכה או לפחות לא פגעה באינטרסים של המדינה (ובעיקר של המפלגה).

בניגוד למה שמקובל לחשוב, לממשל הסיני חשוב מרגשות העם, לא מתוך טוב לב אלא בעיקר בגלל הסיכון שמא סנטימנט שלילי בקרב העם עלול להקצין לנקודה שבה הוא יאיים על יציבות המשטר. זהו קשר שההנהגה הסינית הנוכחית פתוחה בפניו באופן הולך וגדל.

מנקודת מבט כלכלית צרה, שוק המניות הסיני אינו חשוב באופן יחסי, והוא מהווה כשליש מהתמ"ג (בכלכלות מפותחות, חלקם של שוקי המניות הינו פי 3). עם זאת, ההערכה היא כי 80% מהפעילים בשוק המניות הסיני הם משקיעים פרטיים - שיעור גבוה הרבה יותר משווקים אחרים, שם השחקנים המוסדיים הם הכוח השולט.

יתרה מזאת, רוב המשקיעים הפרטיים בסין אינם אמידים אלא אמהות ואבות שהתפתו להיכנס לשוק בשל מספר סיבות: הנסיקה המהירה (כלי תקשורת רבים סיקרו בהרחבה את המפולת האחרונה בבורסה בסין אך התעלמו מהזינוק האדיר שאירע לפני כן), היעדר אלטרנטיבת השקעות (הריבית על פיקדונות נמוכה מאוד ובשוק הנדל"ן - שם פעילות המשקיעים ענפה גם כן - נרשמו ירידות מחירים עד לפני חודש, וגם שם הממשל התערב), ואקום רגולטורי (כמו למשל פרסומות של ברוקרים שגרסו כי אנשים שממשיכים לעבוד במקום להשקיע במניות הם לוזרים ופראיירים) וכן ירידה בהזדמנויות תעסוקה ובציפיות השכר בשל ההאטה הכלכלית.

המשקיעים הפרטיים האלה, ובמיוחד אלה שנכנסו לשוק מאוחר מדי ורק הפסידו, נוטרים טינה ומאשימים את הממשל בשל התפקיד המרכזי שלו בכלכלה והפעולות שלו שהקפיצו את השוק אחרי תקופה בה הבורסה דשדשה. הממשל מודאג מאוד שהטינה הזו תתורגם אולי למתיחות פוליטית ותערער את היציבות, ובסופו של דבר עלולה לאיים על הממשל שהלגיטימיות שלו נשענת על שגשוג כלכלי. זו הסיבה שהתערבות הממשל בבורסה היא בראש סדר העדיפויות הלאומי (או המפלגתי).

 בורסת סין / צילום: רויטרס

אז מה הממשל רוצה? קודם כל - יציבות. הוא שואף ל"חציון הזהב" קונפוציאני-אשלייתי, כלומר טווח שנראה סביר בעיני הממשל. כדי להשיג את המטרה הזו, לממשל יש ארגז כלים גדול והוא לא מהסס להשתמש בו. בסבב האחרון, זה כלל הקפאה חלקית של מכירת מניות והנפקות לציבור, רכישות מניות ע"י הממשל, הכרחת ברוקרים ופירמות לקנות מניות, הגמשת כללי המרג'ין, הזרקת נזילות לשוק ועידוד מנטלי של המשקיעים כדי לחזק את אמונם בשוק.

כשהשוק יתייצב, חלק מהכלים הללו יחזרו לארגז, אחרים יושהו וכך הלאה. אחרי הכל, גם בלאס וגאס או מקאו, הבית צריך לציית לחוקים שהוא עצמו הציב. בשוק המניות הסיני, הבית קובע חוקים אחרי שהצ'יפים כבר הונחו על השולחן, והוא מוודא שאף אחד לא עוזב את השולחן עם יותר מדי או מעט מדי כסף.

והכלכלה הריאלית? לדעתי היא מדוכאת. מספר הקסם של 7% צמיחה בתמ"ג הוא חמקמק, המעבר לכלכלת שירותים בעייתי, יצרנים מאבדים מכושר התחרות הגלובלי שלהם, משקיעים זרים הופכים זהירים יותר בגלל ההגבלות שמטילים עליהם ולא נראה שהחדשנות מתפרצת.

הטלטלה בשוק המניות הסיני אינה אסון אלא תזכורת לכך שה"שוק" בסין הוא לא ממש שוק וגם לא יהפוך לכזה בעתיד הנראה לעין.

* פרופ' עודד שנקר מאוניברסיטת אוהיו בארה"ב מוביל בתכנית המנהלים של האוניברסיטה העברית (+Executive MBA) את מסלול Business In East Asia, והוא מומחה עולמי לענייני כלכלה ועסקים בסין, המייעץ גם לחברות ולגופים ממשלתיים בעולם.