זו תקופת גאות איכותית במוזיקה השחורה. הקאמבק של ד'אנג'לו, האלבומים השלישיים של קנדריק לאמאר ומיגל ואלבום הבכורה של שמיר הם רק 4 ספקי תוכן בולטים מהחודשים האחרונים. הם מחברים אמנות משובחת עם אמירות חברתיות על המצב הנוכחי ביחסים הבין-גזעיים בארה"ב, על גבולות מגדר מטושטשים, ועל הגבולות שמיטשטשים גם בהגדרות סגנוניות.
האלבום החדש של בילאל אף הוא חזק, עשיר, סמיך ומתגמל. ולמרות שבילאל, 33, בן לאם נוצרייה ולאב מוסלמי, מספק מוזיקה טובה כבר כמעט 15 שנה, הוא מתקשה בהעלאת הפרופיל התקשורתי שלו. בסוף האלף שעבר בגר את בית הספר לאמנויות הבמה בפילדלפיה ובנה את הקריירה שלו בניו-יורק. הוא לא רק יוצר ומבצע אלא גם כותב ומפיק לאחרים, ולזכותו שיתופי פעולה מוצלחים עם שלל אמנים כמו ביונסה וג'יי זי, אריקה באדו והרוטס, וגם נוכחות באחרון והכה מדובר ומצליח של לאמאר. את אלבום הבכורה שלו הוציא בראשית האלף, ומאז נגע כמעט בכל סגנון אפשרי בתרבות השחורה העכשווית.
אלא שלמרות הצלחת הבכורה שלו, בילאל לא הפך לכוכב גדול, אולי בגלל נטייתו לזגזג בין סגנונות ואמצעי הבעה. לפני כעשור, בעקבות סכסוך עם חברת תקליטים קודמת, נחשד כאחד האמנים הראשונים שהדליפו חומרים של עצמם לרשת כדי לקדם את הגעתם לקהל תוך עקיפת יחסיהם עם החברות. ואחרי שפלירטט מאז עם אלקטרוניקה, אלבומו החדש והחמישי חוזר להדהד בעיקר את תור הזהב של הסול והפאנק בשנות ה-60 וה-70.
חלק ניכר מקסמיו נזקפים לעבודת מפיק האלבום, אדריאן יאנג המצוין, שלאחרונה גם הקליט את קרולינה שלנו. יאנג הפיק כאן וניגן במרבית הכלים, וביחד עם בילאל בישל מרק סול סמיך, ברובו רותח. זה קליידוסקופ צלילי עם נבחרת חזקה של שירים: Star Now הוא פסיכדליית סול-רוק ו-Open up the Door מצטיין בג'אז. I Really Don't Care הוא סטנדרט פופ עם ניחוחות עתיקים ונפלאים. Pleasure Toy משתמש במכונת תופים אייטיזית במחווה ל"סקשואל הילינג" של מארווין גיי ולטעמי הרצועה הכי חלשה פה, שקצת נעדרת את החום, הלהט, והתשוקה של שאר הקטעים.
ב-Love Child בילאל מזכיר את זמר הג'אז העילאי והמנוח ליטל ג'ימי סקוט, וב"לונאטיק" נשמע כהכלאה פסיכדלית בין פרינס ול'יל וויין. היכולות שלו כמגיש שירים יוצאות דופן: בילאל נהדר גם כשהוא הולך בעקבות קולות הפלסט הגבריים הגדולים של הסול ממארווין גיי וקרטיס מייפילד קדימה, וגם כשהוא מכליא בין הסול השחור והרוק הלבן כמו סטיבי וונדר בשנות ה-7 ופרינס ב-80.
וחלקים מהשירים כאן נשמעים כקלאסיקות רוק לבן. בילאל אמר פעם שהזליגיות היצירתית שלו היא חלק מתפיסתו את החירות האמנותית ושהוא "רוצה לעשות מוזיקה שתבלבל את המחשב".
יש משהו מעורר התפעלות בזמר כה טוב עם שירים שחלקם מעולים, שיכול להישמע כה חופשי מכבלים הגדרתיים. מצד שני, כנראה שהחופש ואי המיקוד הם שמונעים מבילאל מיתוג מדויק ופריצה לקהל אוהדים רחב יותר. נדמה שהוא נוגע בהמונים רק כשהוא מתארח אצל ביונסה או לאמאר. ועדיין מומלץ ביותר להתארח כמאזינים באלבום שלו עצמו. אוהדי מוזיקה שחורה לסוגיה יתקשו להיוותר אדישים כלפיו.
* ציון: 8
לתשומת לבכם: מערכת גלובס חותרת לשיח מגוון, ענייני ומכבד בהתאם ל
קוד האתי
המופיע
בדו"ח האמון
לפיו אנו פועלים. ביטויי אלימות, גזענות, הסתה או כל שיח בלתי הולם אחר מסוננים בצורה
אוטומטית ולא יפורסמו באתר.
כתבות
ני"ע
