אח ואחות ירשו 24 דירות ו-4 נכסים עסקיים מאביהם המנוח, שעבד כעורך דין בחייו. במהלך השנים השכירו האחים את כל הנכסים הללו, למעט את משרד עורכי הדין של אביהם, שבו עבדו בעצמם פרק זמן מסוים. על כל הכנסותיהם משכירות - כחצי מיליון שקל בשנה לכל אחד מהם - שילמו האחים מס בשיעור של 10%, המוטל על אזרחים המשכירים דירות ונכסים באופן פרטי.
יום אחד התעורר פקיד שומה ברשות המסים ושאל את עצמו: מדוע משלמים האחים מס כמשכירים פרטיים ולא כ"עוסק"? ומדוע אינם משלמים גם מע"מ?
פקיד השומה החליט וקבע כי השכרת 27 נכסים עולה לכדי "עסק" לצורכי מס, ולפיכך על האחים לשלם מס על הכנסה משכירות כעוסק וכן מע"מ.
האחים ערערו לבית המשפט על עמדת פקיד השומה, וטענו כי למרות שהשכירו לא פחות מ-27 דירות ונכסים, הכנסתם משכירות אינה הכנסה מעסק.
בשנים האחרונות התגלעו מחלוקות רבות בין מס הכנסה לבין נישומים בשאלה מתי תוגדר השכרת דירות או שטחים שבבעלות פרטית כהכנסה אקטיבית מעסק, ומתי כהכנסה פסיבית הזכאית למס מופחת.
השאלה - אשר לה השלכות מיסויות משמעותיות - נותרה פתוחה וללא מענה חד-משמעי, שכן רשויות המס ובתי המשפט לא שרטטו באופן ברור את הגבול בין המקרים. במקרים רבים נישומים ופקידי השומה בחרו להתפשר ולהימנע מלברר את העניין בבית המשפט.
ואולם, בשבוע שעבר המחלוקת בין האחים לרשות המסים התגלגלה לפתחו של בית המשפט המחוזי בתל-אביב, שקיבל בפסק דין עקרוני את ערעורם של האחים, וקבע כי הכנסותיהם מדמי השכירות מכל הנכסים שבבעלותם יסווגו כהכנסה פסיבית משכירות - ולא הכנסה אקטיבית מעסק.
עם זאת, בית המשפט קבע כי שיעור המס המופחת החל על משכיר פרטי - בהיקף 10% - יחול רק על דירות שהושכרו למטרת מגורים, ולא על דירות מגורים שהושכרו למטרות אחרות - בהן דירות שהושכרו למשרדי עורכי דין או חברות שונות - וכמובן שלא יחול על הנכסים שאינם דירות מגורים.
השופט יונה אטדגי, שנתן את פסק הדין, אף הנחה את רשות המסים לקבוע היכן עובר הגבול בין הכנסה פסיבית לאקטיבית משכירות. "הדרך הטובה ביותר למניעת המטוטלת בהתייחסות רשות המסים לסיווג הנדרש בהקשר הנדון כאן היא קביעת קריטריונים ברורים ואחידים, שינחו אותה בגיבוש עמדתה ובהחלטותיה", כתב.
תפקיד פסיבי
המחלוקת בין האחים לרשות המסים סבבה סביב סעיף 2(6) לפקודת מס הכנסה, העוסק במיסוי הכנסות משכירות באופן פרטי. טרם פטירתו באפריל 1999, דיווח האב על הכנסות דמי השכירות מכל נכסיו - המצויים כולם בתל-אביב, למעט נכס אחד בראשון-לציון - כהכנסות פסיביות, לפי סעיף 2(6) לפקודת מס הכנסה. לאחר פטירתו, המשיכו האחים לדווח לרשות המסים באותו אופן.
משנת 2003 הם החלו לדווח גם לפי סעיף 122 לפקודת מס הכנסה, הקובע כי יחיד שהייתה לו בשנת המס הכנסה מדמי שכירות מהשכרת דירה המשמשת למגורים, רשאי לשלם עליה מס בשיעור של 10%, אם ההכנסה מדמי שכירות אינה הכנסה מעסק.
פקיד השומה לא קיבל את סיווג ההכנסות באופן בו בחרו האחים, וטען כי הסיווג המתאים שלהן הוא הכנסה אקטיבית, מעסק, לפי סעיף 2(1) לפקודה, ולכן הם אינם זכאים לשלם מס מופחת.
בהתאם לכך הוציא פקיד השומה צו לאחים, והשגתם על עמדתו נדחתה. האחים מצדם הגישו ערעור, באמצעות עורכי הדין ג'ק בלנגה, עוזי שוחט ויוסי רומנו, לבית המשפט המחוזי בתל-אביב.
השופט יונה אטדגי סקר את הפסיקה בעניין זה וציין כי בדרך-כלל סווגה הכנסה מדמי שכירות כהכנסה פסיבית, דווקא לבקשת רשות המסים, שהתנגדה לסיווג ההכנסה מעסק. זאת, משום שסיווג זה היה מאפשר לנישומים לקזז הפסדים. ואולם, ציין בית המשפט, במקרים שונים סווגה הכנסה משכירות גם כהכנסה עסקית.
השופט ציין עוד כי היקף הנכסים המושכרים במקרה הנדון (27 נכסים), ההכנסות שהופקו מהן (כחצי מיליון שקל בשנה לכל אחד מהאחים) וכן המנגנון הממוחשב שהפעילו האחים לניהול הנכסים, מעידים לכאורה כי מדובר בהכנסות מעסק. ואולם, למרות זאת, בית המשפט קבע כי פעילותם של האחים לא חרגה מפעילות רגילה וסבירה של משכירי נכסים.
השופט אטדגי ציין כי לאחים לא היה מנגנון של השכרה, הם לא השביחו את הנכסים באופן מיוחד, הם לא העניקו שירותי תחזוקה למושכרים, חוזי השכירות היו סטנדרטיים, תחלופת השוכרים הייתה מועטה, דמי השכירות התקבלו בצ'קים מראש עבור שנת שכירות, וכמות הצ'קים אינה הופכת את ההשכרה לעסק.
עוד ציין השופט אטדגי כי "רוב הנכסים הנדונים, עם פוטנציאל ההכנסות שניתן להפיק מהם, 'נפלו' לידיהם של האחים בירושה, כשהם ממלאים בכך תפקיד פסיבי... מתוך אותה פסיביות הם המשיכו להחזיק בנכסים ולהפיק מהם הכנסות, כפי שעשה אביהם, בלא שתרמו כמעט דבר לצמיחתם או לגדילתם, רק להמשכם ושימורם".
שמירה על עקביות
בית המשפט גם שקל את העובדה שהאב המנוח דיווח משך כל השנים על ההכנסות מדמי שכירות כהכנסות לפי סעיף 2(6) לפקודה, ופקיד השומה לא התערב בסיווג זה ולא שינה אותו.
השופט ציין כי גם אם יש ממש בעמדת רשות המסים, לפיה כל שנת מס עומדת בפני עצמה, ואין לכבול את פקיד השומה להחלטות שקיבל בעבר - עדיין יש תוקף לאופן שבו השקיף פקיד השומה על הדברים בעבר, במיוחד כשמדובר בשאלה של סיווג הכנסה, שנקבע על-פי נסיבותיו של כל מקרה.
"אין הדעת נוחה מכך שפקיד השומה משנה את עמדתו בשאלת סיווג הכנסת דמי השכירות ממקרה אחד למשנהו", כתב אטדגי. "גם אם המוטיבציה של פקיד השומה להגדלת ההכנסות הנגבות מהנישום לטובתו הכללית של הציבור רצויה בעיקרה, חובת ההגינות מחייבת את הרשויות המנהליות, וכל שכן את רשות המסים, הממלא בהליכי השומות הללו תפקיד מעין-שיפוטי, לעקביות בעמדותיה ולאמירה בשפה אחת ביחס לאותן נסיבות".
בית המשפט חייב את רשות המסים בתשלום הוצאות המשפט ושכר-טרחת עורכי דין למערערים בסך 15 אלף שקל.
לתשומת לבכם: מערכת גלובס חותרת לשיח מגוון, ענייני ומכבד בהתאם ל
קוד האתי
המופיע
בדו"ח האמון
לפיו אנו פועלים. ביטויי אלימות, גזענות, הסתה או כל שיח בלתי הולם אחר מסוננים בצורה
אוטומטית ולא יפורסמו באתר.
כתבות
ני"ע
