על ידידות ועל פרנויה

הפוליטיקה האמריקאית טבעה השבוע בתעלת הביוב. בדרכו המבטיחה אל שום מקום, שדר הרדיו מייק האקאבי, כוהן דת בפטיסטי, לשעבר מושל המדינה הדרומית ארקאנסו, טוען למועמדות הרפובליקנים לנשיאות, הכריז שהנשיא אובמה "מוליך את ישראל אל הכבשן".

צפוף מאוד במפלגה הרפובליקנית. 16 טוענים לנשיאות מגייסים את מרפקיהם, ואת חרצובות לשונם, כדי לזכות בתשומת לב. זה זמן טוב לנרקיסיסטים יהירים וחסרי בושה, ואף אמנם דונלד טראמפ הוביל בסקרים הרפובליקניים בשבוע השלישי של יולי. הוא חביבה הזמני של תנועת 'מסיבת התה', ששנאת הסטאטוס-קוו בוערת כאש בעצמותיה.

נוסחת הניצחון בבחירות המקדימות של הרפובליקנים, לפחות מאז 1980, היא פזילה חדה ימינה. זה עניין טבעי. פזילה חדה שמאלה מועילה לטוענים דמוקרטיים לנשיאות, כפי שמוכיח עכשיו הסנאטור הקשיש ברני סאנדרס ממדינת ורמונט הזעירה, סוציאליסט מוצהר וגאה, שהפופולריות שלו בין המצביעים גואה (מבלי לסכן סכנה של ממש את יתרונה האלקטורלי של הילרי קלינטון, לפחות לא לפי שעה).

אבל אצל הרפובליקנים, הפזילות ימינה לובשות ממדים של פראסה. השבוע הן לבשו ממדים של טרגדיה, אם לא בשביל המפלגה עצמה, הנה בשביל עניינה של ישראל באמריקה.

מחפשים ידידים

ישראל רשאית לחפש ידידים באשר הם. מותר לה להסתמך על תמיכת הימין, כולל הימין הדתי, ממש כפי שבשחר נעוריה היא נהגה להסתמך על רומנטיקה סנטימנטלית של סוציאליסטים. כן, היה זמן שידידיה הטבעיים ביותר של ישראל היו בשמאל הדמוקרטי, באירופה ובאמריקה.

הרומן של ישראל עם הימין הדתי התחיל בסוף שנות ה-70, מכוח התהליך המקביל של התיימנות אמריקה ושל התיימנות ישראל. זה התרחש בהשראת אנשים כמו ג'רי פולוול, כוהן דת בפטיסטי, ופט רוברטסון, מטיף טלוויזיה אוונגליסטי. ידידותם של האנשים האלה לישראל עוררה אי-נוחות ניכרת בין הרוב הליברלי של יהודי אמריקה. סדר היום של הימין הדתי בענייני פנים לא רק סתר מיני וביה את זה של היהודים - סובלנות, פתיחות, חילוניות בחיי הציבור - אלא התקרב לא פעם במידה מדאיגה לאנטישמיות, לפחות במשתמע.

מנחם בגין דחה את הפצרות הממסד היהודי, והתחבק ברצון עם ג'רי פולוול. מאותו הזמן, דוברי הימין הדתי היו בני בית רצויים בישראל. אני חושב שישראל נהגה על-פי צרכיה הלגיטימיים, ללמדך שהאינטרסים של ישראל אינם מוכרחים להתיישב עם אלה של יהודי אמריקה, וההיפך.

האקאבי ייתן את הטון

מייק האקאבי הנ"ל הוא השוחר העיקרי של קולות הימין הנוצרי במקדימות הרפובליקניות. בהתחשב בצפיפות, נראה ש-20% מן הקולות, או קצת יותר, יספיקו למועמד כדי לנצח בסיבוב הראשון של המקדימות, במדינת אייווה, בחודש פברואר הבא. האקאבי עשוי לנצח, אם כי פיצול הקול הדתי עשוי להיות בעוכריו.

זה כשלעצמו לא יהיה מאורע מרעיש. האקאבי עצמו ניצח באייווה ב-2008, אבל הגיע רק למקום השלישי בסיכום המקדימות. יתר על כן, אייווה סיפקה לרפובליקנים שורה של מנצחי סיבוב ראשון, שלא הרחיקו לכת.

אבל אין קושי להניח, שבוויכוחי הטלוויזיה האין-סופיים, המזומנים לנו בחודשים הבאים, האקאבי ייתן את הטון בהתקפה חזיתית על מדיניות אובמה כלפי איראן. העובדה שהנשיא מיהר להגיב על "אובמה מוביל את ישראל אל הכבשן" תזמין עוד האשמות סהרוריות מן הסוג הזה. המאשימים זקוקים לכל קורטוב של תשומת לב.

לא הצנטריפוגות, אלא הגשר

מה חבל שישראל לא הצליחה לשכנע את ארה"ב בסכנה הנובעת מנרמול יחסי החוץ של איראן. טעות הייתה להעמיד את הסכנה האיראנית על עניין הגרעין. ארצות אינן משתמשות בנשק גרעיני לצורך התפשטות טריטוריאלית. לעומת זאת, הן עושות שימוש במשאבים כספיים לצורך התפשטות כזאת. האיום הגדול ביותר לשלום ציון וירושלים אינו הצנטריפוגות, אלא הוא הגשר האסטרטגי מטהרן לביירות לעזה, והסכנה של מאחז איראני בדרום ים סוף.

לדעתי, ראש הממשלה צדק כשהטעים את האיום האיראני, אבל טעה באפיונו. כאשר אתה חוזר ומנופף בקרטון של פצצה גרעינית, אתה מעורר את הרושם שבלימת מירוץ חימוש גרעיני היא הצורך הבהול ביותר. המערב אמון על טקטיקה של נטרול מרעומים חלקי. זה עבד בימי המלחמה הקרה עם ברית המועצות.

הטעמת הגרעין הקלה על אובמה לקשור התנהגות "אחראית" של איראן במזרח התיכון בוויתור לכאורה על הפצצה. אבל איראן ו"אחריות" אינן מתיישבות, פצצה או לא פצצה. איראן היא מדינה מהפכנית, שהריסת הסטטוס-קוו מנחה את מדיניות החוץ שלה. כל השאר הוא טקטיקה ואחיזת עיניים.

הזדמנות נפלאה

ברור למדי שעניין איראן נעשה קרדום לחפור בו בשביל המפלגה הרפובליקנית, בשלבים הראשונים של מערכת הבחירות לנשיאות. ישראל, שלא בטובתה, מזוהה עכשיו עם סטיות רטוריות מסוכנות. הן מסוכנות מפני שהן מסמיכות אותה למחוזות של פרנויה ולפוליטיקאים המתפרנסים מקיטוב ומהפחת שנאה. מסוכן מאוד לשלומנו הוא הניסיון לתאר את הנשיא השחור הראשון של אמריקה כאנטישמי פתולוגי, המוביל את עם ישראל אל אושוויץ חדשה.

זו הזדמנות נפלאה בשביל ראש הממשלה לחזור וליטול כמה קבין של רציונליות ושל אחריות לאומית. הוא צריך להתנער חד-משמעית מתעמולת הזוועה של האקאבי. אין זה מספיק שהוא ייצא ידי חובתו בהכרזה הגנרית, ש"אובמה הוא ידיד ישראל". איש אינו מאמין לו כשהוא נזקק למנטרה הזו, כדי לצאת ידי חובה. הוא צריך להתנער מכל ניסיון לגייס דימויי שואה לעזרת ישראל, קודם כול מפני שהם נפסדים, ושנית מפני שהם חדלו להיות אפקטיביים. הם נמאסו כמעט על כל שומעיהם.

ידידותו של הימין הנוצרי מוסיפה להיות רצויה. דגלי ישראל מתנוססים בכנסיות אוונגליסטיות קטנות של "רצועת כתבי הקודש" (Bible Belt), במדינות המערב התיכון והדרום של ארצות הברית. זה טוב. אבל צריך להיזהר מעודף אהבה, שמא תטביע את הנאהבים.