הבגדת וגם ירשת?

הזוג, שבעניינו עוסק פסק דינו החדש של בית המשפט לענייני משפחה בבאר-שבע, נשוי וחי יחד תחת קורת-גג אחת לאורך 40 שנה, אך מזה 7 שנים שהם חיים למעשה כשותפים לדירה, ולא כבעל ואישה. בני הזוג חדלו לקיים יחסי אישות כבר לפני 20 שנה, ובשנים האחרונות הם אף ישנים בחדרים נפרדים. עתה הם מאסו גם בסגנון חיים זה, והם מבקשים להתגרש זו מזה ולהפריד את רכושם.

חוק יחסי ממון קובע כי כלל הרכוש והזכויות הכספיות שצברו בני זוג מיום הנישואים ועד ליום הגירושים מתחלק באופן שווה בין שניהם. במקרה זה האישה שימשה כמפרנסת הראשית של המשפחה, ולפיכך עיקר הזכויות הכספיות נצברו על שמה, והיה עליה להעביר לבעל מחציתם במסגרת פירוק השותפות הרכושית ביניהם.

האישה סירבה להשלים עם רוע הגזירה והודיעה כי היא מתנגדת לחלוקת רכוש שוויונית כפי שקובע החוק - חלוקה אשר אינה הוגנת לעמדתה, מאחר שלטענתה מזה שנים שהבעל אינו עובד וחי על חשבונה, ובה-בעת הוא בוגד בה ללא בושה.

לבית המשפט לענייני משפחה יש שתי אפשרויות לסטות מחלוקה שווה של הרכוש לאורך תקופת הנישואים, אם הוא השתכנע שהמקרה מצדיק זאת. דרך אחת היא לקבוע חלוקה בלתי שוויונית המזכה את אחד הצדדים בחלק גדול יותר מהרכוש, באופן מיידי או באמצעות תשלומים עתידיים הנפרסים לאורך שנים, אך אפשרות זאת מוגבלת לנסיבות יוצאות דופן בלבד.

בית המשפט העליון קבע מפורשות בעבר כי בגידה של אחד הצדדים אינה יכולה לשמש כעילה לחלוקה בלתי שווה של הרכוש, מאחר שבגירושים בישראל אין לקחת בחשבון את גורם האשמה, ואין להעניש בעל או אישה על חוסר נאמנות לבן זוגם.

מאידך, על אף שבית המשפט אינו רשאי לבחון מי "אשם" בגרימת הגירושים, הוא כן רשאי לבדוק מי אשם בגרירת הליך הגירושים על פני זמן ממושך. לצד שמשתכר פחות יש אינטרס לדחות את "מועד הקרע" - התאריך אשר ממנו והלאה לא יחול יותר שיתוף בין הצדדים - לתאריך מאוחר ככל שניתן, כך שבין מועד הגשת התביעות למועד הגירושים בפועל יכולים לעבור שנים ארוכות, במהלכן הוא ממשיך ליהנות מצבירת מחצית מהכספים שמרוויח בן זוגו.

כדי למנוע מצב שבו אחד הצדדים מתעשר על חשבון בן זוגו כתוצאה מסירובו לקדם את הגירושים, ניתנה לבית המשפט האפשרות להקדים את "מועד הקרע" למועד הקודם לגירושים עצמם, ואפילו להגשת תביעת הגירושים. התוצאה של הקדמה זאת מזכה בעצם את הצד שמשתכר סכומים גבוהים יותר, בחלק גדול יותר מהרכוש.

בפסק הדין הנוכחי בית המשפט דחה את בקשת האישה להקדים את מועד הפסקת השיתוף ב-20 שנה, גם אם זהו אכן המועד שבו הבעל החל לבגוד בה, שכן הקדמה כזאת תהווה מעקף של האיסור להעניש את הבעל על בגידותיו.

מאידך, בית המשפט כן הקדים את מועד הקרע לשנת 2008, אז הבעל עזב את חדר השינה לחדר אחר וחדל מלהשתתף בפרנסת המשפחה, כלומר הביא בעצמו להפסקת חיי השיתוף ולפירוד כלכלי בין הצדדים.

■ עו"ד ליהיא כהן-דמבינסקי, מומחית לדיני משפחה וירושה, מנהלת פורום דיני משפחה ב"גלובס", בעלת אתר www.divorceinfo.co.il