ביטחון תעסוקתי לטקסטיל

בשפה העברית המילים "הבטחה" ו"ביטחון" נגזרות מאותו השורש ואמורות לספק את אותה התחושה. ואולם, לעיתים נוצר פער בין המילים הללו דווקא במקום בו אסור שזה יקרה.

אני מכוון את דברי לחוק שעבר לאחרונה בכנסת וזכה לשם: "חוק הטקסטיל הביטחוני". על-פי חוק זה מחויבים כוחות הביטחון במדינת ישראל להתלבש במדים שיוצרו במפעלים ומתפרות בארץ. החוק אמור להבטיח ביחד עם המדים גם את ביטחונם התעסוקתי של העובדות והעובדים בענף הטקסטיל הישראלי.

אולם, עיון מדוקדק יותר בחוק מבהיר לקורא כי למעשה לא מדובר בחוק של ממש, אלא בהארכה של חוק משנת 2010 שזכה כעת להארכה שלישית במספר. הפעם מדובר בהארכה של עוד 5 שנים נוספות בהן לא יתאפשר לכוחות הביטחון לרכוש מדים בסין או במדינות אחרות בהן ככל הנראה הטקסטיל זול יותר.

כלומר, למרות שכל סיעות הבית ומרבית שרי הממשלה תמכו בהארכה, עדיין לא מדובר בחוק של ממש המבטיח ביטחון תעסוקתי אמיתי לעובדים המייצרים את המדים.

בשנת 1924 הוקמו שני מפעלי הטקסטיל הראשונים בישראל, "לודז'יה" ולאחריו "רוטקס", אשר לימים התאחדו לחברה אחת. אחריהם הוקמו אימפריות הטקסטיל "דלתא", "תפרון", "כיתן" ועוד. אולם, מאז ועד היום הלך הענף והידלדל, כאשר את התפנית המשמעותית ביותר ניתן לייחס לסגירתו של מפעל הטקסטיל הגדול ביותר שפעל כאן - "אתא" - בשנת 1985.

ב-20 השנים האחרונות נסגרו בישראל 1,147 מפעלים, ופוטרו בשל כך 31,500 עובדים. כיום פועלים בישראל כ-100 מפעלי טקסטיל, כאשר עתידם לא ברור. עדיין לא ברור, למרות החוק.

חברת "המשקם", אשר לי הזכות לעמוד בראשה, היא המעסיק הגדול ביותר בישראל של אנשים עם מוגבלויות. מרבית המתפרות שלנו, הממוקמות בפריפריה, מעסיקות למעלה מ-170 תופרים ותופרות המספקות את אותם המדים לכוחות הביטחון. אנו גאים בכך!

אני מאמין כי אחריותה של המדינה נמדדת גם בערכיה החברתיים וכבודם של אזרחיה. אני רוצה "לנצל" את העובדה שעדיין לא מדובר בחוק כדי לנסות ולהוסיף עוד מספר נושאים.

עובדות ועובדי "המשקם" המסורים והמקצועיים העוסקים בתפירת מדי כוחות הביטחון באים מכלל שכבות האוכלוסייה, אך בשל מוגבלותם התקשו למצוא עבודה, עד שחברת "המשקם" סיפקה להם מסגרת שיקומית-תעסוקתית מוצקת. עובדי החברה היקרים מצליחים לעמוד בכל התקנים המחמירים ביותר, לאור דרישותיו המוצדקות של משרד הביטחון, ולספק מדי צבא ומשטרה איכותיים תוך זמן קצר.

הייתי שמח לראות בחוק החדש והקבוע העדפה למפעלים ומתפרות המעסיקים אנשים עם מוגבלויות. בנוסף, איני מבין מדוע ההיגיון בהעדפת טקסטיל ישראלי נעצר רק במדים (ובדגלים); מדוע לא לדרוש מכוחות הביטחון בפרט, ומהרכש הממשלתי ככלל, לעשות שימוש בנעליים, כובעים, גרביים ובכלל טקסטיל תוצרת "כחול-לבן"?

ברור לי שהעובדה שמדובר בהארכה אינה מכוונת כדי לפגוע באיש, אך כאשר אין קביעות לחוק, ועדיין עלול להתרחש שינוי, מדובר במצב שיוצר אי-ודאות, ויש להמשיך ולפעול כדי להשיב את הוודאות לענף ולעובדים בו.

יש לקוות כי אותה הרוח שהביאה לאחידות הדעים בכנסת ובממשלה בעניין החוק, לא תיעצר אלא תמשיך לנשב גם בתחומים נוספים בהם נדרשת המדינה לקחת אחריות על אזרחיה ורווחתם.

■ הכותב הוא מנכ"ל חברת "המשקם", המעסיקה 2,700 עובדים עם מוגבלויות.