חובבנות בלתי נתפסת

דמיינו לרגע את הסיטואציה הבאה: רוצח ראש הממשלה יצחק רבין ז"ל, יגאל עמיר, משתחרר בעוד שנים רבות מהכלא, בעיצומו של משא-ומתן מדיני לשלום. כמה שבועות אחרי השחרור מחליט עמיר לנסות ולשנות שוב את המציאות הישראלית, ולחזור ולהתנקש במנהיג המדינה. עמיר הולך שוב לכיכר רבין בתל-אביב, שבה נערכת הפגנה למען השלום בהשתתפות ראש הממשלה, ובסופה הוא חודר את מעטה האבטחה ויורה בו למוות.

התסריט הזה נשמע על פניו אבסורדי, בדיוני, כזה שלעולם לא יוכל להתרחש. אבל למה בעצם? הרי תסריט דומה, שבו פושע חוזר ומבצע בדיוק אותו פשע שביצע אחרי שחרורו מהכלא, קרה כאן ביום חמישי, לפני 3 ימים.

אם הפושע ישי שליסל יכול היה לדקור, לפצוע קשה ואף לרצוח משתתפים במצעד הגאווה בירושלים 10 שנים אחרי שדקר ופצע קשה משתתפים במצעד הגאווה בירושלים, אז במדינת ה"סמוך" וה"יהיה בסדר" הכול אפשרי.

בשנים האחרונות, בתקופת כהונתו של יוחנן דנינו כמפכ"ל המשטרה, התגלו בארגון כשלים רבים. עד הפיגוע של שליסל, הכשל החמור והכאוב מכולם היה המחדל של מוקד 100 של המשטרה לטפל בשיחת הטלפון של הנערים גיל-עד שאער, נפתלי פרנקל ואייל יפרח ז"ל, שנחטפו על-ידי מחבלים. אחד מהם התקשר בהיחבא, בעת החטיפה, 12 ביוני 2014, למוקד המשטרה ודיווח על חטיפתם - אך הם לא זכו למענה הולם.

בחודשים לאחר מכן חוותה המשטרה טלטלה גדולה, כששורה של קצינים בכירים, ובהם סגן המפכ"ל לשעבר, נאלצו/אולצו לפרוש עקב חשדות להטרדות מיניות ולניצול יחסי מרות. פרשות רב-פקד ערן מלכה (רונאל פישר) וניצב מנשה ארביב חשפו חוליים קשים נוספים במשטרה.

ואם באלה לא היה די, חשפה מחאת יוצאי אתיופיה את היחס המפלה והגזעני לעתים של שוטרים אל חלקים מהציבור הישראלי.

אבל דומה שמקרה הדקירה במצעד הגאווה הוא עבור המשטרה מקרה חמור ומביך, צורם, שקוף, ומובן מאליו, שכמעט אין צורך להסביר מדוע הוא מחדל כה גדול.

ובכל זאת נציין כמה סיבות לכך: המשטרה כשלה בכך שלא סגרה הרמטית את מתחם מצעד הגאווה ואיפשרה לאדם (כלשהו) לחדור חמוש בסכין לאזור. היא כשלה עוד יותר בכך שאיפשרה למפגע שליסל עצמו להגיע לאזור המצעד למרות עברו הפלילי. היא כשלה בכך שלא הייתה מודעת לאמירות ברורות של שליסל יום לאחר שחרורו מהכלא כי בכוונתו לחזור ולבצע את המעשה, וחמור מכך - שהתעלמה מהן.

המשטרה כשלה בכך שלא ניהלה מעקב אחרי שליסל ביום המצעד, שלא הזהירה אותו לבל יגיע לאזור, וגם בכך שכאשר שליסל הגיע לאזור, היא לא הבחינה בו בזמן. גם לאחר ששליסל שלף את הסכין והחל לדקור אנשים חפים מפשע, השוטרים היו צריכים לנטרל אותו במהירות וביעילות רבות יותר.

הכישלונות הללו ואחרים, ומחדל אירוע הדקירה במצעד הגאווה הם לא יתומים, ואסור שיישארו יתומים. האחראים להם הם המפקדים הבכירים של המשטרה שהופקדו על ביטחון המפגינים במצעד בירושלים. האירוע הנפיץ והרגיש ביותר שהתרחש באותה שעה במדינה. מפקדים ששכרם משולם מכספי המסים שלנו, ושצריכים למסור לכולנו עכשיו דין וחשבון על המחדל.

בימים הקרובים צפוי השר לביטחון פנים, גלעד ארדן, להודיע את מי הוא ימנה למפכ"ל המשטרה החדש. ארדן מתלבט בין 3 מועמדים, שכולם נמנים עם סגל הפיקוד העליון של המשטרה כיום: הניצבים בנצי סאו, זוהר דביר ויורם הלוי. על רקע מחדל מצעד הגאווה, אולי כדאי לארדן לשקול שוב את החלטתו.