התיקון האחרון לטיוטת חוק ההסדרים מעלה מחדש את הוויכוח אם יש צורך לרסן את הרפואה הפרטית כדי לשפר את מערכת הבריאות הציבורית. זה דומה לבדיחה נושנה - שני חברים נרדפים על-ידי אריה זועם. אחד מהם מתעכב לנעול נעלי-ריצה. כשחברו תוהה אם יוכל בעזרת הנעליים לרוץ יותר מהר מהאריה, הוא משיב: "אני רק צריך לרוץ מהר יותר ממך".
מערכת הבריאות הציבורית והמערכת הפרטית אינן מתחרות זו בזו. הרפואה הפרטית קיימת ומשגשגת בגלל ריסונה של הרפואה הציבורית לאורך שנים, והפיכת מתן השירות למטופלים בזמן סביר, למשימה בלתי אפשרית. הרי איש מאיתנו כמעט לא היה רוכש ביטוח משלים או ביטוח פרטי בעלויות ניכרות, אם השירות הציבורי היה כפי שצריך להיות: יעיל, מהיר, זמין, אמין ושוויוני.
מקוממת ככל שתהיה התפיסה המרסנת, שאומרת כי צריך לרסן את הרפואה הפרטית כדי שהציבורית לא תיראה רעה בהשוואה אליה, ולהקשות על הפרטית לתת שירות טוב יותר מהציבורית - מקוממים עוד יותר נימוקיה כפי שהם עולים מהצעת החוק. בדברי ההסבר בסעיף 1 לחוק ההסדרים (אסדרת תחום ביטוחי הבריאות והתוכניות לשירותי בריאות נוספים) נומקה בלי בושה ההחלטה, כי "שירותי הבריאות הנוספים של קופות-החולים לא יוכלו להציע כיסוי המציע החזר הוצאות רפואיות בתחומי התייעצות עם רופא מומחה והשתתפות בעלות ניתוח פרטי", בצורך "למנוע ניצול של חולים וגביית מחירים גבוהים מחולים בשעת נזקקותם".
זו הכפשה חסרת בושה וחסרת בסיס של הרופאים בכללותם: ציבור מסור, חרוץ והגון שהקדיש את חייו לטיפול בזולת על-פי ערכי מוסר נעלים. ציבור שמשקיע שעות רבות ברפואה הציבורית למרות השכר, ולא רק בגללו (שכרם הממוצע של הרופאים הוא 29 אלף שקלים ברוטו, כולל תורנויות וכוננויות לילה).
מי שמנצלים את החולים בשעת נזקקותם הם מקבלי ההחלטות, ובראשם משרד האוצר, שמנע מבתי-החולים הציבוריים תקציבים לאורך שנים, כדי לעודד "התייעלות". הם קבעו שבתי-החולים צריכים לתת הנחות מפליגות לקופות-החולים, הם מנעו תוספת מיטות אשפוז, הם קצבו את מספר מכשירי ה-MRI, והם מנעו הגדלת תקני רופאים, אחיות ושאר אנשי צוות. התוצאה של אותו ניצול ציני של החולים בשעת נזקקותם הייתה כפולה: דחיסת הרפואה הציבורית עד אפס מקום בחסרי האמצעים, ופריחת הרפואה הפרטית למי שיכול לשלם.
הפתרון של האוצר לכך שלרפואה הציבורית אין נעלי-ריצה, הוא לאסור אותם על הרפואה הפרטית. אך ריסון הרפואה הפרטית לא יתרום דבר לבריאות של איש מאיתנו, אלא רק ימנע רפואה גם מאותם בעלי יכולת לממן ביטוח משלים או פרטי - כמעט 80% מהאוכלוסייה.
בטיוטת חוק ההסדרים בולט סעיף קטן המדגים גישה אחרת, ונכונה מאוד. בסעיף הדן בתור לבדיקה במכשור מיוחד (הכוונה בעיקר לבדיקות MRI , אבל לא רק), קובעת הטיוטה עיקרון חשוב מאין כמוהו : "התור ... ייקבע רק בשל מצב רפואי דחוף או לפי מועד הזמנת התור". מדוע עיקרון שוויוני זה לא יחול על כל מערכת הבריאות הציבורית? מדוע לא לבטל את "הסדרי הבחירה", ולתת לקופות-החולים לבחור היכן ייקנו שירותים למבוטחיהן, מאילו בתי-חולים ומכונים; וכך גם לבטל את תקרות השירות (ה-cap) שמהוות תמריץ שלילי לתפוקות (בית-חולים שמספק שירותים מעבר לתקרת השירות בשנה מסוימת, לא מתוגמל או יתוגמל בחסר על תפוקתו הגבוהה). מדוע לא לבטל את שאר הרסנים הנכפים כיום על בתי-החולים הציבוריים, וגורמים לאי-השוויון הקיצוני? התור בכל מערכת הבריאות יהיה אחיד, וגם הקשישה חסרת האמצעים מעכו תקבל את אותה זמינות טיפול כחברתה מרעננה.
אנחנו ערוכים לאתגר של מתן שירות רפואי מהיר ובהיקפים גדולים יותר, דוגמת הרפואה הפרטית, ביום שבו יוסרו האזיקים מידינו (כמו ה-cap, תקרת השירות). יש לתת לחדרי-הניתוח בבתי-החולים הציבוריים לעבוד משמרת שנייה למשל. היום לדוגמה עובדים רק בין השעות 07.00-15.00, ואחר-כך מנתחים רק מקרים דחופים בעשירית מתפוקת הבוקר.
נמשיך לתת ברפואה הציבורית את אותה רפואה איכותית שאנו מעניקים כיום, אבל בזמינות גבוהה ובאופן שוויוני. חולה היודע שיקבל שירות טוב "חינמי" בבית-החולים הציבורי, יחליט בעצמו שאין לו צורך בביטוח רפואי נוסף או ברפואה הפרטית. ואז הדיון על ריסון הרפואה הפרטית יהפוך למיותר; והצעות-חוק מעוותות כמו טיוטת חוק ההסדרים האחרון לא יוגשו אפילו כבדיחה גרועה.
הכותב הוא מנהל המחלקה לאורטופדיה ב' וניתוחי עמוד-שדרה במרכז הרפואי לגליל, נהריה, ויו"ר ארגון רופאי המדינה
לתשומת לבכם: מערכת גלובס חותרת לשיח מגוון, ענייני ומכבד בהתאם ל
קוד האתי
המופיע
בדו"ח האמון
לפיו אנו פועלים. ביטויי אלימות, גזענות, הסתה או כל שיח בלתי הולם אחר מסוננים בצורה
אוטומטית ולא יפורסמו באתר.
כתבות
ני"ע
