יותר מדי חופש בשוק החופשי

צירוף המלים "אנטי-משבר" היה סימן הכר של פמפלטים סובייטיים במאה שעברה. אם יש משבר נחוצה מייד "תוכנית אנטי-משבר".

סיור מודרך ברחבי האינטרנט אינו מגלה מי טבע את המושג הצורם הזה, אבל מראה גם מראה שהוא מוסיף לשמש בהכרזות רשמיות ברוסיה הכבר-לא-סובייטית.

מה טוב היה אילו יכולנו להזמין את המשבר לשיחה, ולדבר על לבו שיחדל להתמשבר. או לחלופין, בשיטות פוליטיות שאינן מצריכות דיאלוג ושכנוע, היינו יכולים לגרור את המשבר אל מרתף העינויים, ולסחוט ממנו וידוי לפני שיוצא להורג.

שטויות? כן, אבל לאו דווקא. הרגלים של מדינת משטרה ריכוזית עם מונופול קבוע על האמת מוכרחים לשבש כל תהליך רציונלי.

המשטר הסובייטי היה מעניק תווית של "לא שפוי" לקומץ מתנגדיו, ומאשפז אותם בבתי חולים פסיכיאטריים. זו היתה כמובן הזניית הרפואה, אבל היה לה מקום בהיגיון הסובייטי. סוף סוף, רק מטורפים יכלו להתנגד למדינת הפועלים והאיכרים ששמה קץ למעמדות ולניצול.

הקומוניזם הקלאסי הסתיים זה כבר, לפחות כצורת שלטון, לפחות בהשוואה עם כוונות המייסדים. אבל גם אם האורתודוקסיה המרקסיסטית התפזרה לכל רוח (אולי חוץ מאשר בוועד המרכזי של מפלגת השלטון ביוון), לא בנקל עוברים מן העולם הרגלים אשר נרכשו בימי המונופול הקומוניסטי על הפעילות הכלכלית.

לשאוב את החמצן

המשטר בסין מוסיף להעמיד פנים שהוא קומוניסטי, גם אם ויתר מעיקרו על הרעיון של חברה שוויונית, או של בעלות על כלי הייצור. המפלגה חדלה להיות כלי לקידום אידיאולוגיה חברתית, אבל היא מוסיפה להיות אמצעי של ארגון ושל שליטה. באמצעותה, המשטר מוסיף לפקח על החברה, גם לאחר שחדל להדריך אותה. היא מנוף עצום ממדים של דיכוי פוליטי. היא נקראת לחזור ולשאוב את החמצן מכל זירה, שבה ניתן הרמז הקטן ביותר של התארגנות ספונטנית.

כמובן, מדינת-המשטרה הסינית לא המציאה דיכוי פוליטי. משטרים צינזרו, רדפו, עצרו, עינו וגם הרגו הרבה לפניה. שיעורי הדיכוי הפוליטי בסין אינם משתווים עם ההיקף המפלצתי של ימי מאו צה טונג בשנות ה-50 וה-60, ובייחוד לא עם אופיו הקפריזי. הרוב הגדול של הסינים, המוכנים, לפחות לפי שעה, להשלים עם המונופול הפוליטי של המשטר, נהנים ממשהו שממנו קופחו הוריהם וסביהם כמעט לחלוטין: היכולת לצפות את עתידם, או לפחות להשפיע עליו.

מדינת המשטרה הסינית עשירה מספיק ומבורכת בטכנולוגיה מתקדמת, כדי שתוכל לכבות כל הבהוב עצמאי של אור, לפעמים עוד לפני שהמהבהבים הספיקו להתקין את הנורה. האינטרנט הסיני הוא מופת של דיקטטורה מצליחה במאה ה-21. בסוף שנות ה-70 של המאה שעברה, המשטר הסובייטי נאחז בהלה מפני מכשיר הפקסימיליה, מפני שהיתה גלומה בו חלופה לשליטת המשטר על מסירת ידיעות והפצתן. המשטר ההוא חייב רשיונות מיוחדים אפילו למכונות צילום. מי חשבו אז על האינטרנט.

כשאבדו כל עצותיו

הנה כי כן, המשטר הסיני מצליח לנעול את הרשת, אם גם כמובן לא הרמטית, כדי להגן על בתוליה של החברה הסינית. השבוע הודיע המשרד הממשלתי לבטחון הציבור, כי הוא מקים תחנות משטרה קיבריות (Cybersecurity) באתרי רשת מרכזיים ובחברות אינטרנט, כדי למנוע זיופים ו"הפצת שמועות".

אבל מה לעשות, כאשר תוכניות "אנטי-משבר" מתנגשות עם מציאויות, שאינן מקילות על שיטור של זבנג-וגמרנו? קריסת הבורסה הסינית היא מקרה מבחן למשטר, לצורת המחשבה שלו ולגמישותו האינטלקטואלית. מתחילת הקיץ התנדפו כמעט 3.5 טריליון דולר מערכו של שוק המניות. המשטר אובד עצות. הוא אינו רגיל בדיאלוג, אלא בציוויים; אין לו הכלים להרגיע את השוק, מפני שהוא בז לרעיונות כמו עצמאות של בנק מרכזי, או של רשויות פיקוח.

ה"וול סטריט ג'ורנל" מתאר השבוע מה עשה המשטר, כשאבדו כל עצותיו. שלושה שבועות לאחר שפרץ המשבר, ראש הממשלה לי קצ'יאנג זימן אליו את כל הבכירים, כולל הנגיד, ראש הרשות לניירות ערך והמפקח על הבנקים, וציווה עליהם לנקוט "אמצעים תקיפים להצלת השוק". למרבה הנוחיות, במשטרים קומוניסטיים ראש הממשלה מופקד על הכלכלה, ומשלם מחיר על כשלונותיה, בשעה שמזכ"ל המפלגה הקומוניסטית פטור.

בסין, המזכ"ל הוא גם נשיא הרפובליקה, אבל עיקר כוחו נובע ממזכ"לותו, לא מן הכהונה שהסינים קוראים "יושב ראש המדינה".

מה פאתטי היתה חבטת אגרופו על השולחן, ומה אופיינית היתה תגובתם המבוהלת של מוציאי רצונו אל הפועל. חקירה פלילית נפתחה מייד נגד "מכירות-חסר זדוניות", מה שקוראים "שורט".

הפללת מוכרי-החסר נועדה כמובן להלך אימים עליהם, או על אלה השוקלים למכור בעתיד. זה כמובן עדיף על הפרקטיקה הקומוניסטית הישנה של הוצאת אנשים להורג על "פשעים כלכליים"; אבל זו תגובה של משטר מבוהל על התנהגות של שוק, שעליו אין הוא מסוגל לפקח, שאותו אין הוא יכול לחזות, ועם דפוסי התנהגותו אין הוא מוכן להשלים.

שאיתני הטבע יצייתו

אף על פי שהמשטר הסכים לוותר על הקומוניזם למעשה עוד בשנות ה-90, תחת רושם הסיסמה המפורסמת "להתעשר, הרי זה מהולל" (מבית מדרשו של דאנג שאופינג הזקן, מייסד הרפורמות הכלכליות), הוא משתמט מהתמודדות עם מרכיב חיוני של קפיטליזם: קבלת סיכונים. יהיה המרחק הרעיוני מן המרקסיזם-לניניזם-סטליניזם-מאואיזם אשר יהיה, המשטר מתגעגע אל הפירות של שליטה מונופוליסטית בפעילות הכלכלית. מנטליות ה"אנטי-משבר" כרוכה באגרוף על השולחן ובציפייה שאיתני הטבע - לפחות הטבע האנושי - ימהרו ויצייתו.

אין זאת אומרת כמובן שאין מניפולציות ואין נוכלים. השוק החופשי מעודד את הופעתם, ומן הטעם הזה הוא מצריך פיקוח הדוק. אבל ההנחה המובנית אצל המשטר הסיני היא שכל מה שפועל נגד ציפיותיו הוא פלילי וזדוני מיניה וביה.

ההפחדה אולי מילאה תפקיד בצינון השוק במרוצת החודש שעבר. אבל בסוף החודש התחדשו המכירות.

בשבועיים האחרונים, הבורסה של שנחאי איבדה 10% מערכה. שליש מן המשקיעים הפרטיים בבורסה הסינית נמלטו ממנה. אולי הם חדלו להאמין ש"להתעשר הרי זה מהולל", או שהם חדלו להאמין בפלאי השוק החופשי.

קפיטליזם רציונלי

כל זה רע מאוד בשביל משטר, שדעותיו על השוק אינן מתיישבות עם מעשיו. נשיא סין, שי ג'ינפינג, המתואר במערב כשליט החזק ביותר מאז מאו, הודיע ב-2013, שנת כהונתו המלאה הראשונה, על שדרוג "כוחות השוק". הוא הבטיח לרופף את תפקידה של המדינה בכלכלה, ולהניח ליד הנעלמה של השוק לכוון את הקצאת המשאבים.

לכוונות האלה יש פוטנציאל דרמטי. הן מסוגלות להשלים מה שהתחיל דאנג שאופינג: להעניק לסין קפיטליזם רציונלי, שלם, עם מטבע לאומי שיהיה בר-המרה, מפני שהמשטר יחדל לנסות להתאים את שער החליפין לצורכיו. לא נורא אם המטבע רנמינבי יעלה אל שערו הטבעי, מפני שסין ממילא תיפרד מן ההנחה שיצוא זול הוא המפתח היחיד לשגשוגה. כלכלתה המתבגרת תהיה מיוסדת על צריכה מקומית.

תוכנית הרפורמות עוררה התלהבות עצומה, והפיחה הרבה אוויר בבועת הבורסה. השקעות של יחידים זרמו בפעם הראשונה אל המגזר הפרטי, הרבה לפני שהשגיו הצדיקו את התעניינותם. ממילא, שערי המניות המריאו אל גבהים מופרכים, כפי שקרה בנאסד"ק בסתיו 1999, בציפייה המוצדקת כשלעצמה למהפכה טכנולוגית, אבל בחוסר הסבלנות האופיינית לכורי זהב.

בלשונו של ג'יימס מקינטוש, פרשן ב"פייננשל טיימס", "שוקי סין רשאים להיות חופשיים כל זמן שהם עולים". השוק החופשי והמגזר הפרטי לא מילאו את ציפיותיו של משטר, המוכן לצוות על חופש, אבל לא לקבל את תוצאותיו. שורה של אמצעים ננקטו אפוא לחיסול חרויותיו של השוק, כמו למשל איסור מכירות לששה חודשים על מנהלי חברות, או איסור על "דיווחים שליליים" בתקשורת; ואפילו הוראה לחברות ציבוריות לחזור ולקנות את מניותיהן.

חיים ומוות בידי שי

מעניין, שהמשטר הסיני הבין את הסכנות הכרוכות בפתיחה הפיננסית. אבל ההבנה הייתה טבועה בחותם אופייני: צמצום עוד יותר גדול של חרויות, לאו דווקא פוליטיות. המשטר מנהל למשל מערכה להצרת צעדיהן של כנסיות נוצריות. קצת קשה להאמין, אבל בסין יש יותר נוצרים מאשר בכל ארץ מערב-אירופית, יותר ממאה מיליון. המשטר החליט שסכנה לשלום הציבור נובעת מריבוי צלבים פומביים, והתחיל להוריד אותם מראש הכנסיות. זה קשור פחות בשנאת-אלוהים של קומוניסטים ותיקים, ויותר בשנאת כל התארגנות החופשית ממרות המפלגה.

קשה לדעת באיזו מידה אפשר לייחס את מדיניות החוץ האגרסיבית של השנים האחרונות לרפורמות הכלכליות. אפשר לטעון שמדיניות כזאת מסייעת למשטר לקיים את הלגיטימיות שלו בעיני פטריוטים סינים. כביכול, הם יהיו נוחים יותר להשלים עם הדיקטטורה אם היא תעמוד על משמר זכויותיה הממשיות או המדומות של סין כלפי זרים, בייחוד ארה"ב ויפן.

מה יהיו התוצאות ארוכות הטווח של האטת הרפורמות, או אפילו השעייתן? מותר להניח שהן לא יחזקו את חסידי השוק החופשי. נסיונות לחזור אל כלכלה מודרכת היו מנת חלקן הבלתי נמנעת של רפורמות, כל אימת שהכלכלה נתקלה בפסי האטה.

בשנות ה-90 התערב דאנג שאופינג להציל את הרפורמות מידי ניאו-מאואיסטים. הפעם, חיים ומוות בידי הנשיא שי ג'ינפינג. איננו יודעים עדיין באיזו מידה התרסקות הבורסה קילפה את ציפוי הטפלון שלו, אבל אין זו כנראה הפרזה להגיד שאנחנו חיים בזמנים מעניינים מאוד. בסין "שתחיו בזמנים מעניינים" היא כמעט קללה.

רשימות קודמות ב-yoavkarny.com. ציוצים (באנגלית) ב-twitter.com/YoavKarny