עושים צחוק מהעבודה

1. הבלוף של המספרים בתקציב. יש דף אחד בדוחות הכספיים של הממשלה לשנת 2014, המפורסם על ידי אגף החשב הכללי באוצר, שמספר בצורה הטובה ביותר את סיפורו של התקציב. בעצם, סיפורו של כל תקציב - זה שנעשה מדי שנה או מדי שנתיים, זה של השנה שעברה, זה של לפני שנתיים ושלוש וארבע, וזה של השנים 2015 ו-2016.

הדף הזה, עמוד א-9 בדוחות, המצורף כאן, מספר על הביצוע של התקציב לאורך השנים האחרונות. כלומר, אלו המספרים האמיתיים, במבט לאחור, שהוציא כל משרד ממשלתי. אם תשוו את המספרים בפועל למספרים המקוריים בספרי התקציב תוכלו לראות שיש סטיות. חלקן סטיות קטנות ומתקבלות על הדעת, חלקן סטיות גדולות ובלתי מובנות.

וזה בעצם כל הבלוף על רגל אחת. אפשר לראות אותו במיוחד בתקציב הביטחון, שסומן במרקר צהוב בטבלה. אגף התקציבים ושר האוצר כחלון יכולים רק לפנטז על המספר שנקבע בספרי התקציב כהוצאה על תקציב הביטחון, משהו כמו 55 או 56 או 57 מיליארד שקל. המספר האמיתי, אותו מספר שייחשף בדוחות הכספיים של הממשלה לשנת 2015 או 2016, ייראה אחרת לגמרי. המספר האמיתי של תקציב הביטחון, כפי שעיניכם הרואות, עמד בשלוש השנים האחרונות על 62, 64 ו-68 מיליארד שקל, בעיקר הודות לשיטת התוספות שעוברות בדרכים מגוונות במהלך שנת התקציב.

 ביצוע תקציב רב שנתי

כבר כתבנו זאת בעבר: הבעיה העיקרית של אגף התקציבים היא בכישלון המתמשך שלו בניהול ההוצאה הממשלתית באופן הטוב והיעיל ביותר כדי שלאזרחים יהיו, בין היתר, שירותים טובים יותר. כסף, אנחנו טוענים פה זה זמן רב, יש; הבעיה היא איך מנהלים אותו, גם אם מביאים בחשבון שזו אותה עוגה, פחות או יותר, מדי שנה. הרי ענייני התקציב של מדינת ישראל מתנהלים מדי שנה או שנתיים כמו באסטה בשוק הכרמל. משכפלים את התקציב הקודם, מוסיפים בסעיף הזה, מחסירים בסעיף ההוא, בהתאם לדרישות כאלו ואחרות (הסכמים קואליציוניים) והגידול הטבעי, ולפעמים גם מעבירים מתחת לבאסטה "רזרבות", בלי שאף אחד יידע או יראה.

אין בפועל מעקב אחרי תוכניות עבודה של משרדי ממשלה, אין בפועל בדיקה פרטנית כיצד נוצל כל תקציב ולאן הכספים התעופפו.אנשי אגף התקציבים, מוכשרים ככל שיהיו, לא ישמחו לשמוע זאת, אבל הם מכירים את הריטואל: לפעמים הם עוצמים עין בוועדת הכספים בפני העברות שונות ומשונות, רק כדי לקדם רפורמות שהם מאמינים בהן. הם עושים יד אחת עם הפוליטיקאים ובפועל הופכים שותפים לשיטות החלטורה של התקציב. הם יודעים שהמספרים בספרי התקציב שמגישים מדי שנה הם בגדר המלצה בלבד ובמהלך השנה הם יודע ים יפה מאוד איך להעביר מפה לשם, משם לפה, לפעמים כדי לשרת עניינים שהם מאוד רוצים בקידומם.

לכן לא צריך להתרשם מכל הכרזה על תוספת או קיצוץ למשרד כזה או אחר. גמישות תקציבית היא חלק מכללי המשחק בכל גיבוש תקציב, בכל ארגון, מחברה פרטית ועד ממשלת ישראל. חריגה מתקציב לשני הכיוונים היא טבעית ולעתים הכרחית (אירועים חד-פעמיים), אבל כשהגמישות הזאת הופכת למגיפה, לשיטת עבודה ולסטייה של מיליארדים - אז זה צחוק מהעבודה.

2. הבלוף של הפנסיה התקציבית. במהלך השבוע החליטו אנשי כחלון להטיל "פצצה", כפי שהתקשורת נוהגת להכתיר מהלכים דרמטיים לכאורה. ומהי אותה "פצצה"? מטפלים בפנסיה התקציבית. ואיך מטפלים? מעלים את ההפרשות של העובדים הפעילים מ-2% לנניח 4% במקרה הטוב או 7% במקרה היותר טוב (העובדים הוותיקים יותר גם לא הפרישו את זה, והיום הם כבר גמלאים. מ-2004-2005 עלו ההפרשות של העובדים ל-1%-2% בלבד). מהר מאוד התברר שלא פצצה ולא נעליים. בלון ניסוי שהחזיק כותרות ראשיות ליום אחד ותו לא. אגב, על טיפול בצורת העלאת ההפרשות רוב אלו שמקבלים פנסיה תקציבית היו חותמים, בתנאי שלא ייגעו להם בשאר התנאים הנדיבים של הפנסיה.

הסיפור הזה של בלון הניסוי מספר את הסיפור הגדול יותר, של אוזלת היד הממשלתית בטיפול בפצצת הפנסיה התקציבית, ש"גלובס" מלווה אותה באינטנסיביות כבר שנים ארוכות. העיתון חשף כמה מהמספרים המדהימים שלה והוביל את החשבת הכללית באוצר לפרט מדי שנה בדוחות הכספיים של הממשלה את ממוצעי הפנסיה ואת שיאני הפנסיה במשרדים הממשלתיים (ההתחייבות הכוללת עומדת על כ-770 מיליארד שקל, משהו כמו 20 מיליארד שקל מדי שנה, סכום שיילך ויגדל עד 26 מיליארד שקל בשנת 2035). השורה התחתונה היא שיש מדי פעם כותרת על טיפול בפנסיה התקציבית, אבל טיפול אין. למה? התיאוריה היא שנרתעים מעימות עם הצבא ועם ההסתדרות, שלא יסכימו לכל שינוי בתנאי הפנסיה התקציבית.

אז ככה: למערכת הביטחון יש משקל גדול מאוד בהתחייבויות לפנסיה תקציבית, 50% מהחבות הכוללת של הגמלאים וכ-30% מהחבות האקטוארית של עובדים פעילים הזכאים לפנסיה תקציבית. לפני נתוני הצבא בעצמו, הפנסיה התקציבית הממוצעת עומדת על 10,774 שקל ברוטו. נכון? לא נכון. כל איש קבע זכאי עם פרישתו לקבל במזומן רבע מהפנסיה שלו עד גיל 65 (היום 67), כלומר סכום חד פעמי גדול מאוד (קוראים לזה "היוון"). בתמורה, כמובן, הקצבה החודשית יורדת ב-25% ובגיל הפרישה הרשמי הקצבה עולה חזרה. רוב אנשי הקבע נהגו לעשות זאת, ויש מעריכים שכמעט כולם עשו זאת. הבעיה היא שנתוני הצבא כללו רק את נתוני הקצבה השוטפת ולא את סכומי ההיוון ולכן הממוצע הרבה יותר גבוה. בכמה יותר גבוה? לא ברור. הערכה שלנו: קצבת הפנסיה הממוצעת בצה"ל עומדת על יותר מ-14 אלף שקל ברוטו. נתוני החשכ"לית תומכים בממצאים הללו: 50% מהגמלאים מקבלים 11,675 שקל ברוטו לחודש (בלי להביא בחשבון את ההיוון) ואילו 25% מהגמלאים מקבלים קצבה חודשית של 16,257 אלף שקל ברוטו בחודש.

הצבא מסר בעבר את הנתון הבא: בין 100 שיאני הפנסיה התקציבית בצה"ל 76% מהם לוחמים, ולכן זה מגיע להם. אין ספק, בהחלט מגיע להם, השאלה היא כמה מגיע להם והשאלה היותר חשובה מה שיעור הלוחמים בין כל אנשי הקבע שמקבלים פנסיה תקציבית, לא רק בין 100 השיאנים. בעניין הזה הצבא מתעקש שלא להבין את הכעס הציבורי. נדמה לנו שלבו של איש אינו גס בלוחמים או בתומכי לחימה ששירתו את המדינה ומגיעים להם בהחלט תנאים עודפים. נדמה לנו שאיש אינו מתווכח על כך שהצבא צריך לשלם לאנשים טובים במקצועות אחרים (טכנולוגיים) כדי לשמור עליהם. אבל איש אינו יכול להבין מדוע כלכלן בצה"ל בדרגה בכירה פורש בגיל 45 או פחות ומתחיל לקבל פנסיה מרגע פרישתו. כמה כאלה יש? כמה כאלה שלא מגיע להם מקבלים פנסיה נדיבה? אז זהו, שהנתונים הללו לא ממש גלויים.

אבל עם כל הכבוד לצבא ולהסתדרות, אנחנו חושבים שההתנגדות לטיפול בפנסיה התקציבית מגיעה מקבוצה מאוד אקסקלוסיבית ויחסית קטנה שרוצה לשמור על השמנת. מדובר בנבחרי העם, שרים וח"כים לשעבר, מנהלים בכירים בבנק ישראל ובאוצר וגם ושופטים. ולמה? משתי סיבות: הפנסיה התקציבית שלהם אינה מחושבת לפי שכר היסוד אלא לפי השכר האחרון. אלו אותם בכירים שמטיפים לנו השכם והערב על הפנסיות המושחתות של הצבא, על התייעלות ועל תחרותיות, על חדשנות ושאר הסיסמאות הקבועות והקליטות. בדרך כלל הבכירים נהנים מחוזים אישיים שבהם שכרם הקובע לפנסיה התקציבית הוא כ-90% עד 100% משכר הברוטו האחרון (לעומת עד 70% משכר היסוד בלבד אצל כל השאר) והוא מוגן באמצעות חוזים אישיים ו"חוזי בכירים".

כך, בכירי האוצר ובנק ישראל ושאר המשרדים הממשלתיים הוותיקים, ואיתם השופטים הוותיקים, מגיעים לפנסיות שלעומתן הממוצע הצה"לי מחוויר - עד 7-8 מיליוני שקלים ואף יותר, כ-10 מיליון שקל. הנהנים מהפנסיות הללו ממלאים שפע של תפקידים. למשל, בבנק ישראל מדובר במנהלי חטיבות, המשנה שלהם, חברי הנהלה, כלכלנים בכירים, "מנתחי שיטות בכירים", מנהלי יחידות, סגניהם, מבקרים בכירים ועוד ועוד תארים המקנים ש כר מפוצץ של 40, 50, 60 ואף 70 אלף שקל ברוטו בחודש ופנסיה עוד יותר מפוצצת.

יתרה מזאת: מה קורה, חלילה וחס, כשאחד ממוטבי הפנסיה התקציבית הולך לעולמו? אה. גם פה יש יחס אקסקלוסיבי. בדרך כלל, האלמנה מקבלת 60% מהקצבה, אבל אצל המיוחסים יש חוקים מיוחדים שמעלים את שיעור הקצבה שתעבור לאלמנה עד ל-100%. ומה קורה, נניח, ויש כאלה מקרים על פי מקורות יודעי דבר באוצר, כשאחד ממעושרי הפנסיה התקציבית נפרד מאשתו ונישא מחדש לאישה צעירה ממנו בהרבה? היא ממשיכה לקבל את הפנסיה לאחר מותו. כלומר, ישנם מצבים שבהם פנסיה תקציבית שמנה מאוד משולמת לאורך 30 ו-40 שנה ואף יותר "בזכות" אותם נישואים שניים.

עכשיו אפשר להבין למה הקבוצה המיוחסת הזאת לא מאפשרת שום שינוי בפצצת הפנסיה התקציבית.

3. הבלוף של אורית פרקש-הכהן. זה היה צפוי. פסטיבל הטהרנים סביב הדחתה של יו"רית רשות החשמל החל היום במלוא העוצמה ויימשך ודאי גם בימים הקרובים. זהו פסטיבל כתבי החצר שלה, שמעלה אותה לדרגת אלוהים, של מי שנלחמה ללא חת בכוחות האופל, נאבקה עד שארית כוחותיה למען האינטרס הציבורי, והודחה-נדרסה-טוהרה רק בגלל שעמדה על דעתה המקצועית והעצמאית והתנגדה למתווה הגז.

ובכן, זה די מביך. השאלה שצריכה להישאל היא לא מדוע פרקש-הכהן הודחה אלא למה זה לא קרה קודם לכן ולמה היא לא הניחה בעצמה את המפתחות על השולחן והעדיפה לחתור בריש גלי תחת מדיניות ממשלתית. נדרשנו פה לתפקודה של פרקש-הכהן לא פעם והכתרנו אותה כאחת הרגולטוריות הכושלות במשק, ולא בכדי הדחתה מוצדקת לחלוטין. פרקש-הכהן היא זו שאישרה ודחפה את חוזה העוגן של חברות הגז עם חברת החשמל, על מחיריו ועל מנגנוני ההצמדה שלהם (ואפילו התפארה בזמנו שחסכה מיליארדים למשק!), אבל החליטה להפוך את עורה פתאום, אולי כדי לקבל כמה מאמרים דביקים אצל העיתונאים המקורבים אליה. רגולטור בעל סמכות אינו יכול להיות חף מאחריות. אם פרקש-הכהן מימשה את סמכותה בחוזי הגז, בבקשה, שתקבל ותתכבד גם באחריות עליהם ולא תתנער מהם בחוכמה שבדיעבד רק כדי לסחוט מחיאות כפיים. מי שלא מסוגלת לקבל אחריות על חוזה שחתמה ואישרה למשך 15 שנה - שתניח את המפתחות על השולחן, תנמק זאת במכתב מרגש ותקבל תהילת עולם ליום או יומיים.

התהפוכות והזיגזגים של פרקש-הכהן לא היו אופייניים לחוזה הגז עם חברת החשמל אלא לשורה של נושאים גדולים בתחום החשמל כמו שינויים במודל הכלכלי ליצרני החשמל הפרטי ורכבת הרים במחירי החשמל במשק (שחלק ממנה, למען ההוגנות, לא היה תלוי רק בה).

אחת הבעיות במשק היא השתלטות המשפטנים על העולם הכלכלי בישראל, ופרקש-הכהן היא דוגמה מצוינת לכך. היא עורכת דין בהשכלתה, עבדה ברשות להגבלים העסקיים ושימשה יועצת משפטית של רשות החשמל. יו"ר רשות החשמל ומי שינהל אותה אינה יכול להיות משפטן אלא חייב להיות בעל השכלה כלכלית-פיננסית ויותר מזה - בעל ידע וניסיון בתחום האנרגיה, תחום מורכב מאוד.

ברמה הכללית יותר הדחתה המוצדקת של פרקש-הכהן מלמדת אותנו דבר פשוט ועמדנו עליו כבר בעבר. דמוקרטיה איננה ולא יכולה להיות שמירה בכל מחיר על "עצמאות" הפקידים, כי אחרת ה"עצמאות" הזאת הופכת במקרים רבים לעריצות, למשיחיות ולפנאטיות, שמנווטת יחדיו על ידי עיתונאים שהופכים את הפקידים לשבויים שלהם ביחסי תן וקח (אנחנו נספק לך מאמרים מחמיאים ומלטפים על פעולותיך הנשגבות למען הציבור, אתה תקדם את האג'נדות הפרטיות שלנו).

אולי צריך להזכיר לכולם שפקידים, עיתונאים ותנועות למען איכות השלטון והדמוקרטיה הישראלית אינן אלה שנבחרות בקלפי ואינן הריבון במדינת ישראל. ממשלת ישראל היא הריבון ואפשר להחליף אותה מדי תקופה. לכל המעגל שמסביב לממשלה יש משקל חשוב בביקורת על השלטון, בחשיפת שחיתויות, בין היתר של פוליטיקאים, אבל לא בהתוויית מדיניות, בין אם פוליטית ובין אם כלכלית.

לא צריך לקנות את הסיסמאות על כך שאותה קליקה צעקנית שארגנה את הפסטיבל סביב פרקש-הכהן דואגת לציבור ולעתיד ילדינו, ואילו כל האחרים לא. ילדינו ונכדינו בדרך להבין שהבעיה העיקרית של מדינת ישראל היא פלונטרים רגולטוריים, החלטות שנגררות שנים, חוסר מעש ופקקים שנוצרים בידי פקידים שלוקחים את החוק לידיהם, מזגזגים בהחלטותיהם, מתמכרים ליחסי ציבור, מתאהבים בתדמית שהעיתונאים יוצרים להם ודופקים בדרך את הצרכנים.

הציבור כבר מבין היטב ש"למען ילדינו ונכדינו" צריך הרבה פחות פקידים מסוגה של פרקש-הכהן. לא מעט מהעיתונאים בישראל שמחבקים אותה בעוז היום טועים לחשוב שראשי ממשלה, שרים ורגולטורים הם קבלני הביצוע של האג'נדות הפרטיות שלהם, ולכן הם גם אלו שיחליטו מי ימונה לעמדות מפתח או אף ינסו לקבוע את תוצאות הבחירות. לאג'נדות הללו אין דבר וחצי דבר עם הצרכן, עם התחרות כביכול ועם טובת הציבור. יש להן קשר חזק מאוד למגלומניה, לכוחנות ולחיסול חשבונות על רקע אינטרסים זרים, בין היתר גם פוליטיים.

הדחתה של פרקש-הכהן רק מזכירה להם שהם לא הריבון פה, כפי שטעו לחשוב.

 אורית פרקש הכהן / איור: גיל ג'יבלי