טרום המדינה היו בישראל כ-40 יישובים עירוניים - אחדים גדולים ורובם קטנים. היום, ישנם בישראל 74 ישובים עירוניים שאוכלוסייתם עולה על 20 אלף תושבים, זאת במקום שיהיו כאן 22 ישובים עירוניים לו היינו חיים במציאות תכנונית וכלכלית נורמטיבית. 52 ערים ברחבי מדינת ישראל לא היו מוקמות בתהליכי התפתחות עיור טבעיות, וכולנו משלמים על כך את המחיר.

שנות קום מדינה הראשונות עמדו בסימן הצורך לטפל בשני נושאים חיוניים במקביל: הראשון, קליטת עלייה גדולה ויצירת מקומות מגורים לעולים. השני, מימוש חזקה גיאוגרפית, לאומית, בכל שטחי המדינה, על ידי "התיישבות" ו"פיזור האוכלוסין". כך קמו יישובים רבים, קטנים, בעיקר בפריפריות, שחלקם הגדול הפך ל"עיירות פיתוח" - כינוי שהפך שם נרדף לחולשה חברתית וכלכלית, לבושתה של המדינה.

מחקר בינלאומי מצביע על כך שמערכים אורבניים - מטרופוליטניים ואזוריים, שהתהוו ברחבי העולם בתהליכי צמיחה טבעיים - כלכליים וחברתיים, מתאפיינים בדגם מסוים של מדרג גודל הערים שנוצר בהם, ואשר חוזר על עצמו במדינות השונות במעין חוקיות שכונתה על ידי המחקר הגיאוגרפי-כלכלי "חוק המדרג העירוני" (Rank-Size Rule).

המדרג היישובי אורבני השכיח מתאפיין בכך שביחס לעיר היותר גדולה - "עיר הראשה" (נאמר 500 אלף תושבים כמו ירושלים היהודית היום) אוכלוסיית העיר השנייה במדרג יהיה כמחצית גודל העיר היותר גדולה (250 אלף). אוכלוסיית העיר השלישית במדרג יהיה כשליש (כ-165 אלף), הרביעית כרבע וכו'.

בזיקה לאמור לעיל, קיימות היום במרקם היישובי האורבני של ישראל 18 ערים - במקום שיהיו כאן 6 ערים בלבד - בטווח שבין 20 אלף ל-30 אלף תושבים; בטווח שבין 30 אלף ל-40 אלף תושבים קיימות 33 ערים במקום 7 ערים; בטווח שבין 40 אלף ל-55 אלף תושבים יש 23 ערים, במקום שיהיו רק 9 כאלה. בסה"כ, ישנן 52 ערים "חריגות", 70% ממספר היישובים העירוניים.

מדינת ישראל הביאה אותן לעולם בנסיבות המיוחדות של קליטת עלייה, בתהליכי "פונדקאות שלא כדרך הטבע". מדובר על "פגים" אורבניים רבים, חלשים וקטני משקל, שמוקמו בחלקם הגדול בפריפריות, ועודם נאבקים היום על חיותם. הם מצליחים להתפתח רק מעט ולאט, בנסיבות של קושי אובייקטיבי רב-ממדי ומתמשך.

גם ללא בעיית הגודל והפיזור ליותר מדי ערים קטנטנות, חוקי הגיאוגרפיה הכלכלית מלמדים כי פריפריה, בכל מקום בעולם, סובלת מטבע מיקומה המרוחק ממרכזי העושר, התעסוקה והחוסן הלאומי. הדבר מתבטא באוכלוסיות מזדקנות עם ריבוי יחסי של תושבים המצריכים טיפול ושיקום לסוגיו ובריאותי מיוחד; הגירה שלילית - בעיקר בריחת צעירים; אבטלה ומיעוט השקעות כלכליות על ידי הסקטור הפרטי. התוצאה היא מעגל חולשה כלכלית, אשר שב ומזין את עצמו בחולשה ובייאוש.

אבל מדינת ישראל שבה ושוגה, וחוטאת לפריפריות ולצדק החברתי.

חוקים מעוותים

הטעות הגדולה הראשונה הם חוקי ה-"Matching" המעוותים, לפיהם המדינה מקצה ומעבירה לרשויות מקומיות משאבים - בתחומים חיוניים כמו שירותי חברה, קהילה וחינוך - בהתאם לתקציבים שהרשות עצמה מעבירה. כלומר, רשויות מקומיות חייבות להשקיע ממשאביהן העצמיים (גביית הארנונה) סכום ראשוני, שמשקלו עומד על 25% מסך ההשקעה הכולל בתחום החשוב כל כך. המדינה בהתאמה (בשיטת ה-Matching) מעמידה מימון בשיעור של 75%, שישלימו את סך ההשקעה שהרשות המקומית תוכל להשקיע בחינוך (או ברווחה וכיוצב') בכל תלמיד שגר באותה רשות.

בנוסף, נושא קיפוח הפריפריות הוא המחדל השני, המשלים את הראשון. השקעות נדל"ן מסחרי-עסקי במרכז באות על חשבון יכולת ההתפתחות של פריפריות. יישוב שאין לו שטחי תעסוקה ותעשייה מחוללי ארנונה מעסקים, אין לו סיכויים להציע לתושב מערכת שירותים איכותית.

לכן, הפניה נוספת של אוכלוסייה למגורים במרכז, מייצרת אצל כל רשות מקומית בהלה לפיתוח אזורי תעסוקה ומסחר עצמיים. ממילא, בזמן שערים כמו פתח תקווה, קרית אונו, רעננה ועוד עמלות על פיתוח אזורי תעשייה ומסחר חדשים, הסיכוי של הפריפריות להביא תעסוקה ומסחר גם אל גבולותיהן הוא אפסי.

דבר אחד בטוח: המשך עידוד מילולי בעיקר ליישובים החלשים, מהסוג השכיח היום, לא יביא מזון לפיות ילדיהם של אלפי מובטלים בנגב, ולא יפיח תקווה, ביטחון, זקיפות קומה וגאווה במדינתם לילדי דימונה. ודימונה כמובן היא רק סינדרום.

*** הכותב הוא נשיא קבוצת גיאוקרטוגרפיה, פרופ' אמריטוס באונ' ת"א