"אני מתכוונת לעשות את כל מה שניתן כדי לקדם את חופש הביטוי, על כך נלחמתי בהעלאת תקציב המשרד, אולם אין לי כוונה להעביר כספים לגופים החותרים כנגד המדינה והחוק", כך כתבה הבוקר (ב') שרת התרבות מירי רגב בדף הפייסבוק שלה, זאת בתגובה למכתב ששלח אתמול (א') היועץ המשפטי לממשלה יהודה וינשטיין אל השרה, ובו מובעת התנגדות מפורשת, שאינה משתמעת לשתי פנים, לגישת העבודה שהיא נוקטת באחרונה כנגד מוסדות תרבות, הכוללת התערבות בתכנים ופסילתם, תוך איום בשלילת מימון, ככל שהיא מוצאת לנכון.
מכתבו של היועץ המשפטי לממשלה מגדיר זאת היטב: "פגיעה באפשרות הפקתה או הפצתה של יצירה, וזאת על בסיס תוכנה, היא פגיעה קשה במיוחד בחופש הביטוי, שהלא תוכנה של יצירה הוא לב-לבה ועצם מהותה, ולכך מתנגד היועץ המשפטי לממשלה", כתבו המשנות ליועץ המשפטי לממשלה, עורכות הדין אורית קורן ודינה זילבר, העומדות מאחורי המכתב.
כמו כן טוענת רגב כי מועד שליחת המכתב, במעמד השימוע לתיאטרון אל-מידאן, מלמד כי הוא נגוע במניעים שאינם נקיים.
כזכור, תוך זמן קצר מרגע כניסתה לתפקיד, רגב כבר הספיקה לאיים לא מעט: בנאום שנשאה בחודש יוני בפסטיבל קולנוע דרום שבשדרות אמרה רגב כי "לצד חופש הביטוי יש קולות הפוגעים בחיילי צה"ל ותורמים למסע הכפשה שקרי נגד מדינת ישראל", והוסיפה: "אנחנו נתמוך במי שלא עושה דה-לגיטימציה למדינת ישראל. מי שירצה תמיכה, לא יעשה דה-לגיטימציה", ובכך נתנה משנה תוקף למושג פלורליזם סלקטיבי.
בנוסף, רגב איימה על הנהלת פסטיבל הקולנוע ירושלים כי תקציב תמיכת המשרד יישלל ממנו, אם יקרין סרט תיעודי על יגאל עמיר (איום שהצליח), וכמו כן הקפיאה את התמיכה התקציבית של תיאטרון הערבי החיפאי אל-מידאן, שהעלה את ההצגה "הזמן המקביל" מאת בשאר מורקוס, שנוצרה בהשראת סיפורו של וליד דקה, פעיל החזית העממית לשחרור פלסטין, שהורשע במעורבות בחטיפתו וברציחתו של החייל משה תמם ב-1984 ונידון למאסר עולם.
ברוח אווירת ההגבלות שנוצרה, ביטל ראש עיריית חיפה, יונה יהב, הקרנת סרטים בעירו העוסקים בנכבה. גם אלון דוידי, ראש עיריית שדרות, הורה לבטל את הקרנת הסרט התיעודי "רעד בעזה" שנוצר בעקבות מבצע "צוק איתן".
גישה דומה נקט גם רוביק דנילוביץ', ראש עיריית באר-שבע, שביטל הקרנה מתוכננת בעיר של הסרט "מפגש מותלקא".
מיישרים קו
רגב, למעשה, מציגה דבר והיפוכו, או שמא לתחושתה המושג חופש ביטוי הוא אוקסימורון. שהרי לא קיים כל "מתח" בין חופש המימון לחופש הביטוי, שכן חד הם. הניסיון המלאכותי לערפל את משמעות המושג חופש הביטוי הוא מהלך ציני, שאינו עולה בקנה אחד עם עקרונות הדמוקרטיה.
הפחדה ואיום בשלילת המימון הציבורי ממוסדות תרבות ציבוריים שלא מיישרים קו עם "רוח המפקד", מונעים מאותם גופים להביע כל אמירה ביקורתית ולא מאפשרים לאלה לפעול על-פי יושרה אמנותית, יהא צו מצפונם הפוליטי באשר הוא; שכן לרבים מאותם מוסדות אין מקורות מימון אחרים מלבד כספי הציבור שמועברים דרך צינור משרד התרבות.
מעניין יהיה לראות את השרה שוללת תקציב מבית"ר ירושלים (באמצעות כספי הטוטו), על אמירות חוזרות ונשנות כמו "מוות לערבים" שמשמיעים אוהדי הקבוצה ביציעים.
רגב, כהמשך לתגובתה מהבוקר, מצטטת מתוך טור דעה שכתב הבוקר עיתונאי "ידיעות אחרונות" בן דרור ימיני: "במדינה מתוקנת דברים כאלה לא היו קורים. אבל במדינת היועץ המשפטי - אין גבול לאבסורד", כך ימיני, שייתכן ובדבריו אודות מדינה מתוקנת, התכוון לרוסיה בעידן פוטין.
לתשומת לבכם: מערכת גלובס חותרת לשיח מגוון, ענייני ומכבד בהתאם ל
קוד האתי
המופיע
בדו"ח האמון
לפיו אנו פועלים. ביטויי אלימות, גזענות, הסתה או כל שיח בלתי הולם אחר מסוננים בצורה
אוטומטית ולא יפורסמו באתר.