באדיבות פקידי האוצר: כך הגיעה רשות השידור למצבה העגום

"הבולשיט הוא בכל מקום", סיכם השבוע הקומיקאי האמריקאי ג'ון סטיוארט בדרכו הלא מעודנת אך המחוננת את תוכניתו "הדיילי שואו", במונולוג פרידה שנון.

אמנם לא נחמיר ונעשה שימוש במילותיו, אבל מי שישב בוועדה המיוחדת בראשות צחי הנגבי, שהתכנסה בשבוע שעבר בכנסת לדון בעתיד רשות השידור, יודע בדיוק על מה הוא מדבר. ולו רק מהסיבה הפשוטה, שבתוך זמן לא רב אל תוך הישיבה, היה ברור שאיש מבין הפרלמנטרים הנוכחים בחדר לא באמת מכריע באשר לגורל רשות השידור, וכל המילים והתיקונים נשפכים לריק. מי שמנהל וקובע את האופק של השידור הציבורי, אם בכלל, זה משרד האוצר ופקידיו.

כבר חודשים ארוכים, אם לא שנים, חותרים פקידי האוצר באופן ברור להביא לסגירתה של רשות השידור הנוכחית. לא סגירה הדרגתית ומאורגנת, אלא סגירה אלימה, בתום ייבוש ודחיקה אל הקיר.

למרות ששר האוצר הקודם, יאיר לפיד, הוביל יחד עם השר גלעד ארדן את הרפורמה של סגירת רשות השידור ופתיחה של תאגיד השידור הציבורי החדש, הפקידות עצמה לא ידעה שובע. לא כך הם רוצים שיתנהלו הדברים.

החוק היה ברור מאוד. לפיו, רשות השידור תפעל תחת פירוק עד ספטמבר 2015 לכל היותר, ועד לסגירתה תמשיך להיות ממומנת מכספי אגרת הטלוויזיה. אם לא די בזאת, החוק קבע כי אם אגרת הטלוויזיה שתגבה בתקופה זו לא תספיק, יהיה על האוצר להשלים את הסכום החסר להמשך תפקודו של השידור הציבורי.

הכול התנהל כמתוכנן, עד שבינואר 2015, ערב הבחירות, הופסקה גביית האגרה, בניגוד לחוק. זאת משום שהדרג הפוליטי, אז השר ארדן, לא חתם על ההוראה לגבות אותה מהציבור.

באופן אוטומטי הופנו האצבעות אל עבר הפוליטיקאים ובראשם ראש הממשלה, בטענה כי הם לא מרגישים בנוח לגבות מהציבור בתקופה רגישה אגרת טלוויזיה. במערכת הפוליטית דווקא האשימו את האוצר, וטענו כי הדרישה להפסיק לגבות אגרה הגיעה משם. איש לא האמין להם. פוליטיקאים, אחרי הכול.

היום נראה שהם צדקו. זוכרים את הסעיף שאומר שהאוצר צריך להשלים כל חוסר בתקציב השנתי של רשות השידור? במשרד האוצר מיהרו לטעון כי בידיהם חוות-דעת משפטית שאומרת שאם לא נגבית אגרה כלל, גם אין מה להשלים. לכן, עד לחודש יולי השנה לא הועבר שקל לרשות השידור, והיא - על 1,580 עובדיה - המשיכה להתייבש ולהתפרק. אגב, את אותה חוות-דעת איש לא ראה - לא במשרד התקשורת, לא במשרד המשפטים, לא ברשות השידור ולא בוועדת הכלכלה של הכנסת.

באוצר לא אוהבים את השידור הציבורי באשר הוא. פעם אחר פעם, לאורך השנים, הם ניסו לסגור את הטלוויזיה החינוכית, ניסיונות שנבלמו. את רשות השידור הם שונאים במיוחד. יש להודות - לא לגמרי לא בצדק.

האוצר טרפד את הרפורמה שנחתמה שם מול ההנהלה הקודמת, ולו רק משום שהם לא סמכו על האנשים שהובילה אותה. הם לא האמינו שהמנהלים ההם יכולים לבנות מחדש שידור ציבורי, תקין יותר מזה הקיים. רשות השידור שהם מכירים מטבלאות האקסל ומההתנהלות המשותפת לאורך השנים, היא מסואבת, מושחתת ובלתי נהילה. מבחינתם אפשר היה לסגור ולא לפתוח. לכן כשהוצע ללכת לפירוק, בעיני פקידות האוצר, זו הייתה שעת כושר להוציא את התוכנית אל הפועל.

השלב הבא בתוכנית - מפרק פעיל. כזה שיוכל גם לפטר אנשים - מהיום להיום, מבלי שתינתן להם האפשרות לבחור את גורלם.

בדיונים שנערכו מול הרשות ביולי השנה, לבש האוצר פסאדה של דאגה לעובדים והודיע כי ימשיך לממן את רשות השידור, אם עד חודש אוקטובר השנה יפרשו 300 עובדים, וכל מתחם שרונה - קריית נדל"ן תל-אביבית שתניב מאות מיליונים למדינה ממכירתה - יפונה.

איש לא מופתע מכך שפרישת העובדים מתעכבת, כשרק כ-60 מהם חתמו עד כה על הניירות. מאות מהם ממתינים בתור לשמוע מה ההטבות המגיעות להם אם ייצאו לדרכם החדשה.

בכלל, לא כל-כך פשוט לקבל החלטה כה משמעותית מבלי לדעת מה טומן המחר. אך באוצר, שהעבירו בקושי רבע מהסכום הנדרש לרשות, רואים בעיכוב הזה הזדמנות-פז לדחוף עוד קדימה את מזימתם ולצמק את רשות השידור הנוכחית עד סגירתה.

מנכ"ל משרד האוצר שי באב"ד, שסירב להעביר תקציב לרכישת משחקי כדורגל לרשות השידור, כבר הודיע בימים האחרונים כי לאור העובדה שהעובדים מבוששים לעזוב, הוא יפעל להפיכתו של הכנ"ר למפרק פעיל ויצמצם את תקציב הרשות ל-15 מיליון שקל בלבד.

כך שלמעשה, לא משנה איזו החלטה תתקבל בוועדת הנגבי, ואפילו לא משנה מה יחליט ראש הממשלה בנימין נתניהו - שר התקשורת האמיתי יושב בכלל באחד החדרים הקטנטנים שבמסדרון הארוך ברחוב קפלן 1.