ככה משרתים את ביהמ"ש?

עורך הדין המייצג את באשירה מחמוד, האישה הדרוזית החשודה בהשתתפות ברצח הפצוע הסורי במג'דל שאמס, הופיע אתמול (ב') בטלוויזיה (ערוץ 2) ואמר: "אין בסיס לכתב האישום, אנחנו נלמד את הראיות, אבל אני מאמין בחפותה של הנאשמת". כלומר, הפרקליט לא צריך להכיר את הראיות כדי לקבוע שאין בסיס לכתב האישום.

הוא אינו היחיד כמובן, ועל כן לא ציינתי את שמו. מדובר בתופעה מוכרת. זה בולט במיוחד אצל עורכי הדין של העשירון העליון של פושעי ישראל, ראשי כנופיות, סגניהם, חייליהם, אלה שבשבילם רצח הוא שיגרת עבודה. אלה שיש באפשרותם לשלם הרבה לעורכי דין הנחשבים ליעילים ביותר.

הפק"ל של החשוד

הרושם מרוב התגובות של עורכי דין הוא שהלקוח שלהם הוא אדם שקט, רודף שלום ושלווה, אחד שמעולם לא עלה על דעתו לפגוע במישהו, או לגזול את כספו, או לדחוף אישה לזנות וכיוצא בזה - ושמכל מקום אין לו שום קשר למעשה בו הוא נאשם. את המצג הזה משלים הנאשם עצמו המופיע בבית המשפט עם שני אביזרים הכרחיים: חיוך זחוח וכיפה. זה הפך להיות הפק"ל של החשוד המצוי.

כאשר יש הצטברות של דיווחים כאלה, זה נראה כמו מופעי סטנד-אפ של הפרקליטים. אבל הם עצמם לא מחייכים. כאילו הם באמת מאמינים בדקלומיהם. כאילו הם משוכנעים בצדקת לקוחם. כאשר אנחנו יודעים שגם הם יודעים, אפילו טוב מאיתנו, שברוב המקרים הלקוח שלהם הוא הכול חוץ מהאדם שהם מתארים.

ההגנה הטובה ביותר

כשלמדתי משפטים, אמרו לי שתפקידו של עורך הדין הוא להיות משרתו של בית המשפט. כלומר, עליו לסייע לבית המשפט להגיע לחקר האמת. אבל מה שרואים במציאות זה עורכי דין המנסים להטעות את בית המשפט כמה שיותר, להגיש לשופט לא את מה שנכון, אלא את מה שנכון עבור הנאשם.

כן, אני יודע, כל נאשם זכאי להגנה הטובה ביותר שהוא יכול לקבל. האם זה כולל גם שקרים? האם זה מצדיק אמירות מופרכות מעיקרן? האם שכר-הטרחה, הגבוה בדרך-כלל, מצדיק זאת?

לי זה צורם. עורכי דין רבים, בשיחות פרטיות, אומרים שגם הם לא אוהבים את זה. אבל, הם מוסיפים, "מתרגלים". לא יודע, אבל משהו בשיטה המאפשרת זאת לא נראה לי ראוי.

גנץ, אתה חייב להסביר

בני גנץ כבר אינו הרמטכ"ל, אבל הוא עדיין מקבל שכר מצה"ל. הייתי מצפה שיסביר איך הסכים, ואולי יזם, את ההוצאה של כ-600 אלף שקל על מסיבת הפרידה שלו. אם לא יעשה זאת - אנחנו רשאים לחשוב שהוא אדם עם פגם מוסרי.