די עם האובססיה

לא, הוא אינו מסוגל להפסיק. עיוורון אחז אותו. חירשות צלילים תמיד הייתה נחלתו, אבל עכשיו מתקהים כל חושיו. מדוע בנימין נתניהו אינו עוצר בסיבוב? מדוע אין הוא מסוגל לעשות מאזן של רווח ושל הפסד, להכיר בחולשתה הנתונה של עמדתו, ולעבור לפרק הבא?

אין זו שאלה של טעותו או של צדקתו; זו שאלה של תבונה פוליטית ודיפלומטית. הסתת יהודי אמריקה נגד ממשלתם היא מעשה שאין ממנו חזרה. את שד "הנאמנות הכפולה" של היהודים בארצות מושבם אסור לעורר.

כמעט לפני 30 שנה, השד הזה התעורר למחרת מעצרו של ג'ונתן פולרד. הרבה ישראלים, גם מן השמאל הפוליטי, הגיבו בלגלוג על חרדת יהודי אמריקה; התעורר אפילו ויכוח על מה משתיהן ראויה להיחשב ל"ארץ המובטחת", ישראל או אמריקה; ורב רפורמי מפורסם בניו יורק הכריז, שיש יותר "יידישקאייט" בצד המערבי של מנהטן מאשר ברחובות תל אביב.

הפעם האחרונה, שבה השדולה הפרו-ישראלית באמריקה נקלעה לעימות חזיתי כל-כך רחב עם הממשל הייתה ב-1981, כאשר הנשיא שזה מקרוב נבחר, רונלד רייגן, החליט למכור מטוסי ביון מתוחכמים לערב הסעודית. לשדולה הפרו-ישראלית אייפא"ק היה מנהיג חדש, טום דאיין, שניתח את המצב באזמל לא אידיאולוגי ולא סנטימנטלי, והשליך מאחוריו את הזהירות של קודמיו. השדולה הפסידה במערכה על עצם המכירה, אבל רק לאחר קרב איתנים.

מה שקרה לאחר התבוסה היה חשוב אפילו מן הקרב עצמו: תורמים יהודיים, בעצת אייפא"ק, פנו באופן מסיבי נגד הסנאטורים וחברי הקונגרס שהצביעו לטובת המכירה. דאיין התרברב אחר כך בפומבי, ללא שמץ של דיסקרטיות, שכסף יהודי, "מוקדם, בינוני ומאוחר", הביס את הסנאטורים הבוגדים. אגב, אחד מהם היה היושב ראש הרפובליקני של ועדת החוץ רבת הכוח, צ'אק פרסי.

דאיין עשה בית ספר לכל שתדלן מתחיל בוושינגטון. אמות הספים רעדו. התבוסה הפכה לניצחון עצום ממדים. שום פוליטיקאי, המתעניין בעתידו, לא העז עוד להתייצב נגד רצונה. בשדות הקרב של תחילת שנות ה-80 נולדה ההשפעה הישראלית על גבעת הקונגרס.

צופה מתעניין מאוד וקרוב מאוד היה הציר בשגרירות ישראל בוושינגטון, אחד, בנימין נתניהו. הוא לא כתב את זיכרונותיו, אם כי אני מקווה שבקרוב מאוד יתפנה לכתוב. אני מנחש שהימים ההם יתפסו מקום חשוב באוטוביוגרפיה שלו. זו הייתה חממת גידולו של ראש הממשלה, שם הוא למד את וושינגטון, ושם התחילה להתמלא אשפת החצים שלו.

לא ינום צ'אק שומר ישראל

האם זיכרון הימים ההם הוא ששכנע את צ'אק שומר, הסנאטור היהודי הוותיק ממדינת ניו יורק, להתנגד לעסקת איראן? שומר, תומך נאמן מאוד של ישראל, ייצג פעם את מחוז הבחירה היהודי ביותר באמריקה, בברוקלין. הוא נוהג להתבדח מפעם לפעם ששם משפחתו הועיד אותו לשמירה על האינטרסים של היהודים ושל מדינתם. הפעם הוא היה אחוז ספקות.

ציניקנים ייחסו את ספקותיו לשאיפותיו הפוליטיות. בינואר 2016 תתפנה הכהונה של מנהיג הסיעה הדמוקרטית בסנאט. כיום הדמוקרטים הם סיעת מיעוט, אבל יום אחד הם יחזרו ויהיו רוב. מנהיג הרוב בסנאט הוא מן המוציאים והמביאים העיקריים במערכת הפוליטית, עם שליטה מלאה על סדר היום של הבית. שומר לוטש את עיניו לשם, ונחשב, לפחות עד השבוע, המועמד הבלתי נמנע. אבל סנאטור שסירב לתמוך בנשיא ממפלגתו, ועשה יד אחת עם יריביו המרים ביותר, חדל להיות מועמד טבעי להנהיג את המפלגה.

אם יילכו עוד כמה סנאטורים דמוקרטיים בעקבות שומר, הנשיא יאבד את חסינות הווטו שלו בקונגרס. זה בדיוק מה שמר נתניהו ואייפא"ק מנסים להשיג. זה קרב על כל הקופה. אם ישראל תפסיד בקרב נגד נשיא ארצות הברית, ראש הממשלה צריך לקוד קידת יציאה, ולרדת מן הבמה.

הסנאטור הנכבד מפנסילבניה

חבר הכנסת צחי הנגבי, בתחרות עם יובל שטייניץ על מעמד סאנצ'ו פאנסה בחצרו של דון בנימינחוטה, נזף זה לא כבר ביאיר לפיד, לאחר שקרא להתפטרות נתניהו. לקרוא להתפטרות נתניהו מפני שהאמריקאים והאירופים הגיעו להסכם עם איראן, אמר מר הנגבי, זה כמו לקרוא להתפטרות צ'רצ'יל לאחר הסכמי מינכן.

אכן, אין לך דרך להחניף לאגו של מר נתניהו יותר מאשר להשוות אותו (שוב) עם צ'רצ'יל. אבל הדמיון הוא כולו פרי תעתועי דמיונו של המשווה. לצ'רצ'יל לא היה ממה להתפטר, הוא היה חבר פרלמנט חסר השפעה. הוא לא מילא כל תפקיד רשמי זה עשר שנים, איש לא נמלך בדעתו. חוץ מזה, ארצו היא שחתמה על הסכמי מינכן, לא ארץ זרה. הוא לא ניסה לחתור תחת ממשלת צרפת, שותפתה של בריטניה במינכן.

אבל אם עניין לנו בצ'רצ'יל, הבה נצ'רצ'ל. בסוף 1941, צ'רצ'יל התגלגל לוושינגטון במטוס בוכנה ללא מושבים וללא חימום, ובלי אף מיטה אחת. הוא התייצב במושב משותף של שני בתי הקונגרס, והכריז בו, לעונג כל שומעיו: "אילו אבי היה אמריקאי, ואמי בריטית, ולא ההיפך, אפשר שהייתי עומד כאן היום בזכות עצמי". לשון אחר, צ'רצ'יל היה יכול, ואולי היה רוצה, להיות פוליטיקאי אמריקאי, בעיקר לאחר שעמד על היקף שקיעתה של ארצו.

במבטאו האמריקאי, באנגליתו הנאה, בהליכותיו רבות החן, בנימין נתניהו היה מיטיב כל-כך בפוליטיקה האמריקאית. גם אם הנשיאות הייתה נבצרת ממנו - היא נתונה רק לילידי אמריקה - הוא היה יכול להיות הסנאטור רב ההשפעה מפנסילבניה, שבה גדל. הוא בחר בישראל, והבחירה אומרת לו כבוד. אבל בימים האלה נדמה שהוא שכח שבחר; שהוא מנסה להיות הסנאטור רב ההשפעה מפנסילבניה. היואיל מישהו להזכיר לראש ממשלת ישראל?

בינתיים, רוחו של קפטן אחאב ממובי דיק צולחת עליו. הוא רודף את הלווייתן הלבן שלו בכל מחיר. עוד מעט, רק ישמעאל יישאר כדי לקרוא, "הספינה? אלוהים אדירים, איה הספינה?".