רעבים? מסעדת שף יקרה בת"א ששווה כל שקל

יש מבקרי מסעדות, וגם סתם בני תמותה (זה בהומור, אני כבר לא בטוח מה מובן בימים טרופים אלה ומה לא) שמה שהכי מפריע להם בדרכם אל המנה הנכספת, בהנחה שהיא אכן כזו, היא הדרך שבה היא מגיעה אליהם. או בעברית פשוטה - השירות שהם מקבלים מהמלצרים.

תמיד תהיתי אם אותם מבקרים, או סתם קוטרים, באמת חיים איתנו. כלומר, מה בדיוק הם חווים במקומות אחרים, לא במסעדה, שגורם להם לחשוב שדווקא כאן, במסעדות ובברים, יזכו ליחס נעים יותר מאשר בבנק/דואר/שדה התעופה וכיוצא באלה. מצד שני, רוב הזמן אני דווקא מרגיש שהשתפרנו מאוד. כלומר המלצרים. נכון שהם מדקלמים בדרך כלל, אבל שאלה יהיו הבעיות שלנו.

לי, למשל, מפריע משהו אחר לגמרי. התפריטים. פעם, ממש מזמן, עוד הבנתי מה כתוב בהם. סטייק. דג. סלט. אחר כך הגיע אייל שני ויחד איתו ה"בפרפום", "בקצף" וכל שאר המילים המוזרות שכולן בעצם שם אחר לרוטב. השניצל עם פירה הפך ל"חזה תרנגולת חופש מצופה בלחם כתוש על מצע של תפוחי מדורה מעוכים במזלג כסף מהסרוויס של סבתא פרומה מלודז'". נכון, אייל שני לא היחיד, וחלק ממה שקרה לתפריטים התחיל עוד .לפניו, אבל באיזשהו שלב באבולוציה שלהם, לא יכולת יותר לקרוא תפריט בלי עורך דין צמוד, או לפחות פסיכולוג. או הכי טוב, רוביק רוזנטל.

ממסעדת פופינה הכבר לא ממש חדשה (שנתיים וחצי כמעט, אבל מי סופר) נמנעתי עד היום, כך אני חושד, מכיוון שבכל פעם שנכנסתי לאתר האינטרנט שלה כדי להבין מי נגד מי, התעייפתי כל-כך בשלב קריאת התפריט עד שהביקור עצמו נדחה. שוב. איכשהו גם החלטתי שלא ממש טעים שם. לא ממש יודע למה. אולי זה בגלל התפריט.

התפריט של פופינה מחולק לא לראשונות, לעיקריות ולאחרונות (שיטה מקובלת, פעם) אלא לשיטות הכנה. מדוריו הם כבישה, אידוי, אפייה, צלייה ובישול ארוך. בכל מדור יש תת-חלוקה לירקות, לדגים, לפירות ים, לבשר, לקינוח ואפילו לקוקטייל (איך מבשלים קוקטייל בבישול ארוך?). בקיצור, פאזל אלף חלקים לבעלי עצבים חזקים. לא ממש אני. גם המנות עצמן אינן חוסכות שבטן מהפולני המקשיש והנרגן. טרטר ג'ין & טוניק - קוביות דג ים, עירית, שאלוט, מלפפון, טוביקו, ווסאבי, ג'לי ג'ין-טוניק וקולי רוקט. הבנתם? אני לא. אז פשוט הזמנתי את זה. זה היה טעים מאוד.

כן, זו בדיוק ההפתעה הגדולה. מתחת לכל הבלגן הגדול מסתתר אוכל. אוכל טעים. מקושקש להחריד, אבל טעים. אז בשביל מה כל זה? לא יודע. אולי יש מי שנהנה מזה. עובדה. כל הארץ מלאה בתפריטים כאלה. פה רק הביאו את זה לשיא.

חוץ מהטרטר המצחיק והמדליק והטעים הזה ממחלקת הכבישה, טעמנו גם המבורגר שרימפס ממחלקת האידוי. המבורגר מאודה? משרימפס. טוב, נדמה לי שההמבורגר עצמו לא אודה, רק הלחמנייה - עוד להיט אצלנו לאחרונה. חוץ ממנה כללה המנה גם איולי יוזו (אותו אתרוג יפני, להיט גדול), חסה פריכה ובצל סגול מוחמץ. הבנתם? אני לא. אבל שוב, טעים לאללה, גם אם קצת עדין נפש מדי.

הלכנו על עוד המבורגר מאודה. שוב לחמנייה מאודה. במקום קציצת בשר קיבלנו שפונדרה בבישול ארוך עם אותם חסה פריכה (מה זה חסה פריכה לעזאזל? חסה טרייה?) ובצל מוחמץ. הבן שלי היה זה שניסה את מזלו עם המנה הזו, ראה אותה והסביר לעצמו מיד: "אה, גולש בלחמניה!". ושוב, עדין מאוד וטעים מאוד.

ממחלקת הצלייה דגמנו את מנת ה"עוף מושחת" - "כרע עוף קריספית על חסה צלויה ובריוש, ביצה עלומה ורוטב שמנת כמהין. מנה מופלאה ממש. העוף נצלה בדייקנות מושלמת והתוספות המושחתות להחריד החמיאו לו והפכו אותו לאחת ממנות העוף הטובות שיצא לי לטעום במקומותינו. בקרוב במטבחי הביתי. פחות או יותר.

ניסינו גם זנב שור בברנדי, וגם הוא היה מצוין. השף הצעיר, שכנראה זיהה אותי (אפשר לחשוב) שלח על חשבונו טרטר בקר וסרדינים עם איולי ווסאבי ועוד כל מיני תוספות ששכחתי. שוב, טעים ומקורי.

קינחנו בסופלה שוקולד עם גלידת אגוזי לוז, טארט פקאן עם גלידת בוטנים מלוחים ושטרויזל בוטנים וטארט לימון, שגם בו כיבד אותנו השף. השף הזה, אוראל קמחי, הוא לטעמי טבח מוכשר עד מאוד. כזה שהייתי סקרן לטעום מידיו גם משהו פשוט הרבה יותר. זו לא קובלנה. זו מחמאה. וזה שוב, כרגיל, רק אני. אני מודע לזה שסועדים מחפשים לפעמים אקשן, קרקס ולונה פארק בצלחת, שלא לומר מוזיאון. זה בסדר. אבל לפעמים, רק לפעמים, נדמה לי שגם הם מתגעגעים לסטייק עם צ'יפס וסלט ירוק וכוס יין אדום ליד. בלי כל הבלגן. אבל אולי זה רק נדמה לי.

כדאי להכיר: שטרויזל. נו, טוב, הפינה הקטנה הזו עוד תוריד אותי ביגון שאולה עם כל מונחי הקונדיטוריה שאני "נאלץ" לתרגם בה. שטרויזל הם פשוט פירורים. ציפוי פירורים שכל חובב עוגות מתחיל יכול להכין. הם עשויים בדרך כלל מקמח, מחמאה ומסוכר עם או בלי תוספות טעם. וזו מילה בגרמנית, כמובן.

השורה התחתונה: יקר אבל שווה