אין ראיות? אז מה, שיירקב

ככל שכרסו של העציר שובת הרעב מוחמד עלאן הלכה והתרוקנה בשבועות האחרונים - כך הלכה והתמלאה העיתונות בטורי דעה המצדדים, או מתנגדים, להזנה בכפייה של אסירים שובתי רעב כדי להצילם ממוות. אכן, מדובר בסוגייה חשובה הראויה לדיון וליבון. אבל הנושא האמיתי שעליו צריך לדבר בעת הזו הוא המשך מדיניות המעצרים המינהליים של מדינת ישראל.

עלאן, נזכיר, נעצר בצו מעצר מינהלי ב-4 בנובמבר האחרון, לבקשת השב"כ. לפי הפרסומים, "המעצר התבצע בעקבות מידע מודיעיני שלפיו הוא עמד בקשר עם גורמי ג'יהאד אסלאמי כדי להוציא לפועל פיגועים קשים".

ובמילים אחרות, מדובר באדם שהושיבה המדינה במעצר במשך חודשים ארוכים, ללא שניתנה לו האפשרות לזכות לדין צדק, לטעון לחפותו בבית משפט, להציג ראיות, להתמודד בצורה כלשהי עם ההאשמות הקשות נגדו ועם כוחו העצום של הריבון. מה נותר לו לאדם כזה לעשות? כנראה שלהרעיב את עצמו למוות.

אולי זה הזמן להזכיר שמעצר מינהלי עומד בניגוד לעקרונות יסוד במשפט ולכללים שנכנסו לדין הבינלאומי לפני מאות שנים. העיקרון שלפיו לא יישב אדם במעצר ללא שהובא בפני שופט, ואם המעצר בלתי חוקי הוא ישוחרר ("הביאס קורפוס"), קיים בתרבות המערב לפחות מאז המאה ה-13 - תקופת מלכותו שלך המלך אדוארד הראשון בבריטניה.

גם הזכות להליך משפטי הוגן ונאות (due process) היא זכות טבעית, המוענקת לכל אדם באשר הוא אדם, מרגע היוולדו ועד יום מותו ללא קשר למוצאו, לאומו, דתו, גזעו או השקפתו. היא מעוגנת, בין היתר, בתיקון החמישי לחוקת ארה"ב, שקובע כי "חירותו של אדם, חייו, או רכושו, לא ישללו ללא הליך נאות של משפט". ואילו ההכרזה הבינלאומית לזכויות אדם מ-1948 קובעת כי "כל אדם זכאי, מתוך שוויון גמור עם זולתו, למשפט הוגן ופומבי של בית דין בלתי תלוי וללא משוא-פנים בשעה שבאים לקבוע זכויותיו וחובותיו", וגם: "אדם שנאשם בעבירה פלילית חזקתו שהוא זכאי, עד שלא הוכחה אשמתו כחוק במשפט פומבי".

במקום לצמצם, מגבירים

למרות כל אלה, הדיון הציבורי בישראל מתמקד בנושא ההזנה בכפייה ולא במעצרים המינהליים. מדוע? כנראה כי אל האחרונים כבר התרגלנו. השימוש של המדינה בכלי המעצר המינהלי בשטחים, שנועד במקור לשימוש רק במצב חירום (ואנחנו תמיד במצב חירום), הפך, למרבה הצער, לשגרה. שגרה שהגיע הזמן להפסיק - או לפחות לצמצם אותה.

אבל במקום שישראל תשאף לצמצם את השימוש בכלי המעצר המינהלי, היא רק מגבירה אותו. והנה, לאחרונה התחדשו המעצרים המינהליים של פעילי ימין קיצוני דוגמת מאיר אטינגר (נכדו של הרב מאיר כהנא) ואביתר סלונים.

כמו במקרה של עלאן, גם כאן מעדיפה המדינה, שלא בצדק, להקריב בקלות רבה מדי את עקרונות היסוד של הדמוקרטיה לטובת צורכי הביטחון לכאורה, ולבצע מעצר מינהלי שדורש בסך-הכול חתימה של שר הביטחון - במקום להתאמץ ולנהל הליך משפטי שיוכיח את אשמת החשודים ואת מעורבותם בטרור.

ולסיום, חשוב לזכור כי שימוש נרחב מדי בכלי המעצר המינהלי (המקרה של עלאן מוכיח זאת לאור התסיסה שהוא מעורר), עלול להביא גם להידרדרות המצב הביטחוני.