ד"ר דרה מציג אייקון אמריקאי מזן חדש ורווחי במיוחד

בשנה שעברה הוא הפך לאמן שהרוויח הכי הרבה כסף אי פעם בשנה בודדת. כאשר אפל רכשה את חברת האוזניות המובילה שלו "ביטס", על-פי הערכת שווי מותג של 3 מיליארד דולר, ד"ר דרה לקח מהעיסקה 620 מיליון דולר לכיסו הפרטי, לפי הפרסום ב"פורבס". הוא לא רק זינק לעמדת המוביל בתחרות על אמן ההיפ-הופ הראשון שיהפוך למיליארדר. זו הייתה הוכחה נוספת להיותו טיפוס יחיד במינו, המשלב אמן, מפיק, מנהל, גיבור תרבות ואיש עסקים. בגיל 50 אנדרה יאנג, זה שמו מלידה, הוא אייקון אמריקאי מסוג שאמריקה טרם הכירה.

כבר היו עילויים שחורים שהפכו לגיבורים כל-אמריקאיים, החל ממוביל המחאה מרטין לותר קינג, עבור במוחמד עלי וג'יימס בראון, מייקל ג'קסון וביל קוסבי, מייקל ג'ורדן ועוד. היו אמני היפ-הופ שחיו ושרו על מצוקה ואלימות, הסתבכו לא פעם עם החוק ואף מתו בטרם עת כתוצאה מאורח חייהם ומסביבתם האלימה. והיו בעלי חברות תקליטים שחורים, שפיתחו את התרבות השחורה בפרט והאמריקאית-גלובלית בכלל, כמו ברי גורדי ב"מוטאון" וראסל סימונס ב"דף ג'אם".

אבל דרה, שיש בו מעט מכול הנ"ל, צמח מהרחובות עם שילוב מוחץ של כישרון, נחישות, שאפתנות, דקדקנות והתנגשויות עם החוק. כל אלה הפכו אותו לאיש בידור שאין דומה לו. הוא מקיף עצמו בראפרים אחרים, שכותבים עבורו את חלק מהשורות שלו במוצהר, שלא ככוכבי ראפ אחרים, שמעדיפים להעסיק בהיחבא כותבי-צללים. כמי שנחשב למפיק-על בעצמו, הוא עדיין בוחר לשכור מפיקים שעובדים לצידו. וזה קורה אחרי שגילה כוכבי-על וטיפל בשירים של אינספור אמנים, כך שיכולותיו או מעמדו המקצועי כלל לא מוטלים בספק.

מנהיג יצירתי

דרה הוא מנהיג יצירתי שלא קיים כמותו בהיפ-הופ או בתרבות הפופ בכללה. הוא מקיף עצמו בכישרונות, לא רק בכדי להסתייע בכוח המשיכה המסחרי שלהם, אלא כדי להפיק מהם מבחינה אמנותית את המירב שהם יודעים להוציא מעצמם. הוא מגלה אמנים, הוא מפתח את הצליל של ההיפ-הופ כבר קרוב ל-30 שנה, וכפי שצוין בביקורת על אלבומו החדש ב"ניו-יורק טיימס", ספק אם אמן כלשהו השפיע כה רבות על המוזיקה הפופולארית, כשעל שמו 3 אלבומי סולו בלבד.

ההספק המועט שלו באלבומי סולו אינו נובע מעצלות. הוא בהחלט חיית עבודה. לאורך השנים דרה גילה וטיפח שמות גדולים כמו סנופ דוג, אמינם, קנדריק לאמאר ו-50 סנט. שלושת הראשונים גם מתארחים אצלו באלבום החדש. מלבדם הוא ייצר להיטים לטופאק שאקור המנוח, ג'יי.זי, מרי ג'יי בלייג', גוון סטפאני, בילאל, מוב דיפ, נאז, אלישה קיז ועשרות אחרים.

ב-14 השנים שחלפו מאז האלבום האחרון שנשא את שמו כסולן, עבד על אלבום בשם "דיטוקס", אבל כעת הכריז שהחליט לגנוז אותו, משום ש"לא עמד בסטנדרטים שלי". במקומו, הוא ברא את "קומפטון", שההשראה ליצירתו הגיעה במהלך העבודה על סרט הקולנוע Straight Outta Compton, שמתעד את סיפור עלייתה של להקתו השנייה, "ניגרז ווית' אטיטיוד". זו פרצה לחזית התודעה האמריקאית מהגטו השחור של קומפטון לפני יותר מרבע מאה. דרה היה המנהיג המוזיקלי והמפיק של הלהקה, והחמישייה שלו בישרה לעולם על הצליל של הג'י-פאנק והגאנגסטא ראפ מהחוף המערבי, וזעזעה את ארה"ב בסוף שנות ה-80 עם ההמנון "פאק דה פוליס".

בראשית שנות ה-90, לאחר שההרכב התפרק, דרה שב וכבש את אוזניי אמריקה באלבום הסולו הראשון שלו ובאלבום הבכורה שהפיק לסנופ דוג. הצליל השמן והגרוב העצל שלו הציבו אלטרנטיבה למחץ הקצבי, הגדוש והבוטה יותר בצלילו, של הרכב ההיפ-הופ הכי פוליטי והכי חשוב שיצא קודם לכן מהחוף המזרחי, פאבליק אנמי. הטקסטים של דרה ושל בני טיפוחיו אנסו את אמריקה הלבנה, המהוגנת והשמרנית, להתמודד עם מלוא ההשלכות של חיי המצוקה, העוני והפשע בגטאות השחורים.

הסרט החדש, שדרה היה מעורב בהפקתו יחד עם חבר נוסף מ"ניגרז", אייס קיוב, ועם אלמנתו של חבר אחר, איזי אי, שנפטר מזמן מאיידס, יצא להקרנות באמריקה בסוף השבוע האחרון. האלבום יצא לשוק שבוע לפניו וכבר צועד בראש מכירות האלבומים באנגליה.

דרה מספר, שהמפגש עם עלילות נעוריו המתועדות בסרט העניק לו את החזון ליצירת האלבום החדש, שבו הוא מבצע מהלך יצירתי נדיר בפופ. זה לא רק האלבום הכי שאפתני של אמן היפ-הופ ותיק. אלה גם שירים שחוזרים להלכי הרוח ולאורחות החיים של שנות הנעורים, של מי שהוא היום איש עסקים מוביל ואביהם של ארבעה ילדים משלוש אימהות שונות (אחד מהם נפטר בגיל 20 ממנת יתר של הירואין).

חיים שכאלה

דרה נולד בגטו של קומפטון ועבר ללימוד בתיכון בסביבה יותר בטוחה, למרות שמעולם לא הצטיין בלימודיו. בנו הראשון נולד כשהיה רק בן 17, והם נפגשו לראשונה רק לאחר עשרים שנה. למרות שדרה היה המוח מאחורי מי שנחשבו להרכב הראפ הכי אלים של ימיהם, הכישרון המוזיקלי והחושים העסקיים הפכו אותו תוך פחות מעשר שנים לאמן ולעסקן נערץ. באמצע שנות ה-90, בעקבות סכסוך עם גברתן אלים ומסוכן במיוחד, שוג נייט, שהיה שותפו לחברת התקליטים הראשונה שהקים, "דת' רואו", דרה עזב אותה כשהוא משאיר מאחור את מחצית רכושו בעסק, במוצריו ובאמניו, והתחיל מחדש בשרשרת תפקידי ניהול בחברות תקליטים, תוך שהוא ממשיך להקליט לעצמו ולהפיק לאחרים.

האלבום החדש חותם 14 שנות שתיקה של דרה כאמן סולו, ויש בו שלל כותבים ומפיקים, ושלל אורחים שעוזרים לו בשחזור עברו. מעין "חיים שכאלה" של מי שאיכשהו מסוגל גם להפוך לכה עשיר וגם להישאר כה מחובר לרחוב. דרה התחכך לא פעם עם החוק, וב-1992 גם הורשע בתקיפת מגישת טלוויזיה של רשת פוקס. הוא אף הודה באגביות ש"השליך אותה מבעד לדלת".

באלבום החדש מתארח אמינם, בן חסותו המפורסם ביותר, בשיר בשם "מדיסין מן" הוא מדבר על אישה שמגיעה לסיפוק מיני כשהוא אונס אותה. המשפט הזה כבר חולל שערורייה ומחאה, והוא מקומם לחלוטין, גם כשהוא מוגש מפי חרזן ומשורר, שנוהג לפזר אמירות קשות, כשהוא מגלם דמויות של פסיכופתים אלימים ולאו דווקא את עצמו.

יש כאן גם מעט אמירות בהקשרים פוליטיים-חברתיים, להן אחראי בעיקר קנדריק לאמאר, הכוכב הכי בוהק בשמי ההיפ-הופ העכשוויים. אבל "קומפטון" מאפשר לדרה מהלך מעניין: כנראה שבגילו (50) ובמעמדו, ולהבדיל למשל מעמיתיו שעדיין פעילים ב"פאבליק אנמי", חריפים ופוליטיים כבעבר, דרה אינו מעוניין להמשיך את הקו המיליטנטי של האלבומים האחרונים (והבולטים) של ד'אנג'לו ולאמאר, שדנים בבעיות הגזע הנוכחיות בארה"ב. הוא כאילו נמנע מלהיכנס לקלחת החברתית העכשווית. למרות שעצם השיבה של הסרט ושל האלבום לדון בעבר של הקהילה השחורה תחת אמריקה של רייגן ובוש האב, מאפשרת לו להתערבב בחיי הרחוב, גם ממרום מעמדו, כאיש עסקים מוביל.

ככלל, "קומפטון" רחב היריעה מפתיע במוכנות של דרה ללכת במרביתו על תכנים וצלילים קשוחים ובוטים, שמכוונים פחות לרדיו ולמצעדים ויותר נדמים כמי שבאים לחזק את המורשת שלו לאורך 30 שנות קריירה. דרה טוען שזה יהיה אלבומו האחרון כסולן. לא חייבים לקנות את ההתחייבות הזו, למרות חיבתו המוכחת לפרפקציוניזם. אבל קטע כמו "loose cannons" נשמע ממש כלקוח מסרט אימה, וגם "מים עמוקים" עם קנדריק לאמאר, או one shot one kill עם נוכחות די מינורית של סנופ דוג, ובמיוחד all in a day's work, שמוביל התגלית החדשה והמצוינת שלו, אנדרסון פאק - כל אלה אכן נשמעים קרובים ברוחם לקלאסיקות של דרה.

יש גם קטעים פחות אלימים ויותר ידידותיים למשתמש המזדמן, כמו Just Another Day, ו-dark side gone. אבל הם החריגים באלבום, שהסך שלו עולה על חלקיו. לא כל השירים כאן יצטרפו למיטב של ד"ר דרה, וברובם ההפקה והגימור שובים יותר מהתכנים הצליליים והמילוליים. אבל כמעין סיכום-ביניים ומבט לאחור של אחד המוזיקאים הכי משפיעים בשלושים השנים האחרונות, "קומפטון" מרשים בזיווג הנדיר שלו בין ילדות של דלות לבגרות של עושר בל-יתואר.

* ציון: 7

 המספרים של דר דרה