"שלום, מדבר אח של גידי, גידי מת". את ההודעה הזאת השאיר העיתונאי גידי מרון לפני כמה שבועות במחלקת כוח-האדם של "ידיעות אחרונות", לאחר שנואש מסבך הביורוקרטיה שעמד בינו ובין פיצויי הפרישה שלו. "חשבתי שיבינו את הבדיחה ויזרזו את התהליך", הוא אומר בחיוך מתנצל כשהוא טופח על מצחו, ומנסה להסביר מה עבר לו בראש.
הבדיחה, למקרה שתהיתם, לא ממש הובנה. בכוח-האדם מיהרו לעדכן את עורך העיתון, רון ירון, והעובדה שרעייתו של מרון לא הייתה זמינה באותן שעות, הובילה לכך שהידיעה ש"גידי כנראה מת" החלה להתגלגל במערכת.
שותפו הוותיק של מרון לכתיבה, עודד שלום, קיבל את הבשורה מעורך "המוסף לשבת", אביב הברון, במהלך עבודה על כתבה בשומרון. הוא עצר את הרכב, תפס את ראשו והרגיש כיצד הדם אוזל לו מהפנים. במקביל, הוא צרח על הברון בטלפון: "מה זה כנראה מת?! מה זה כנראה?". גם במערכת עצמה, כך דווח למרון בהמשך, היו כבר מי שהספיקו להזיל דמעה.
לבסוף החליט שלום להתקשר דווקא למספר הטלפון של מרון, שמצדו נשמע נינוח והתעניין במה הוא יכול לעזור. את הימים הבאים העביר מרון בשורה של שיחות והודעות התנצלות.
"לקח לי זמן עד שקלטתי שלא סתם אמרתי 'גידי מת'", הוא משחזר כשאנחנו נפגשים יום לאחר האירוע. "פתאום הבנתי שבתת-מודע יש לי עכשיו איזשהו סוג של ריק, איזשהו חידלון. אני עדיין עיתונאי במהותי. העיתונות בשבילי היא הוויית החיים. מעולם לא רציתי להתקדם בשום מדרג היררכי במערכת, אף פעם לא ראיתי את השהות שלי בעיתונות כסוג של אפיזודה חולפת, רציתי לכתוב. יש לי צורך נפשי, תמיד היה לי, לברוח מעצמי ולהתעסק בצרות של אחרים. ובעיתונות זה מה שעושים בעצם, עוסקים בחיים של אחרים".
לתשומת לבכם: מערכת גלובס חותרת לשיח מגוון, ענייני ומכבד בהתאם ל
קוד האתי
המופיע
בדו"ח האמון
לפיו אנו פועלים. ביטויי אלימות, גזענות, הסתה או כל שיח בלתי הולם אחר מסוננים בצורה
אוטומטית ולא יפורסמו באתר.
כתבות
ני"ע
