שני עיתונאים מצאו את עצמם במוקד הסערה התקשורתית, סביב פרשת התאבדותו של ראש יאח"ה, תנ"צ אפרים ברכה ז"ל, בחודש יולי האחרון - יואב יצחק ואבירם זינו.
יצחק, עיתונאי ותיק העומד בראש אתר האינטרנט News1, כתב רבות ונחרצות כל-כך נגד ברכה, עד שהפך לחלק בלתי נפרד מן הפרשה עצמה. זינו, כתב המשפט של "מעריב השבוע", מסר עדות נגד ברכה במח"ש וצפוי לעמוד לדין משמעתי במועצת העיתונות בגין תלונה על חשיפתו של ברכה כמקור.
הימצאותם של שני העיתונאים בלב הסאגה, כמו גם מה שנראה כמקורות מידע הדוקים ברשויות האכיפה, הם חלק ממגמה הולכת וגוברת, שבה עיתונאים הופכים מגורם המסקר פרשה לחלק בלתי נפרד ממנה. מגורמים מרוחקים ונטולי פניות - לבעלי עניין, חדורי אג'נדה, לעתים לא מוסתרת.
תופעת הפעילות ה"אזרחית" של עיתונאים לא נולדה היום. ישנם עיתונאים המשתמשים באמצעים כאלה כבר עשרות שנים. אך אם בעבר הם נחשבו לעופות מוזרים וחריגים בנוף התקשורתי - היום הם כבר לא לבד.
זו אינה רק השאיפה שמוליכה כה רבים לעסוק בעיתונות - להשפיע ולעורר שינוי. נדמה שמדובר במעשה הישרדותי של ממש. כך שאם בעבר הפריצה ממסגרות כלי התקשורת הייתה מעשה אמיץ, שנתפס מגלומני, היום עיתונאים רבים מאמינים שזו הדרך היחידה שלהם להמשיך ולהתקיים במקצוע הזה.
המעבר ממסקר למסוקר נובע לא מעט מחולשתה ההולכת וגוברת של המדיה מול בעלי האינטרסים השונים. לצד זה צמחו לעיתונאים כלים, כמו הבלוגוספירה והרשתות החברתיות, אשר מאפשרים להם לפעול בדמותם וללא יד מכוונת של עורך. לזה אפשר להוסיף גם את הטמפרמנט העיתונאי ואת האגו והחיבה של האוחזים במשלח-היד הזה לקרבות מתוקשרים. לא פלא שכל ציוץ של עיתונאי בכיר הופך במהרה לאייטם, משל היה שר בכיר.
השאלה הגדולה ביותר שצריכה להישאל בסופו של דבר היא אם פריצת הגבולות האקטיביסטית הזו פוגעת בנו, בציבור? האם אנחנו באמת מקבלים את המידע ממי שאנחנו סומכים עליו שיעביר לנו אותו סטרילי ולא נגוע על-פי כללי האתיקה המקובלים? האם מותר בכלל לעיתונאי להיות אקטיביסט?
לתשומת לבכם: מערכת גלובס חותרת לשיח מגוון, ענייני ומכבד בהתאם ל
קוד האתי
המופיע
בדו"ח האמון
לפיו אנו פועלים. ביטויי אלימות, גזענות, הסתה או כל שיח בלתי הולם אחר מסוננים בצורה
אוטומטית ולא יפורסמו באתר.
כתבות
ני"ע
