גם בגיל 49 יגאל שמיר, שותף ומנהל הקריאייטיב במשרד הפרסום גליקמן-נטלר-סמסונוב, עדיין זוכר את הלילות שבהם התעורר במיטתו באמצע הלילה בבית הילדים בקיבוץ חורשים שבשרון. "עד היום הקיבוץ טבוע בכל דבר שאני עושה, וזה לא מקרה שבצוותים שלי יש הרבה מההתיישבות העובדת", הוא אומר. "האמירה שאתה יכול להוציא את האדם מהקיבוץ אבל לא את הקיבוץ מהאדם נכונה לגביי. הקיבוץ נשאר איתי בהמון דברים שאני עושה.
"גדלתי בקיבוץ, עם כל היתרונות והשריטות. אני זוכר את עצמי צועק בלילה 'שומרת, שומרת' ומקווה שהנח"לאית תבוא לראות אותי בבית הילדים כשפחדתי. אבל קיבלתי שם המון חופש ועצמאות. זאת הייתה חברה שגדלה ללא מבוגרים, ללא הורים קרובים. כילדים היינו הרבה ברשות עצמנו".
- ואיך זה השפיע עליך?
"בקיבוץ נמצאים כל הזמן עם אנשים, אין חומות פיזיות. אלה אותם 12 ילדים מגיל אפס במשך 24 שעות ביממה, ובגלל שאין חומות פיזיות גידלתי הרבה חומות פנימיות, שלדעתי משפיעות על הקשר שלי עם אנשים עד היום. אני מאוד רגיש וקולט אנשים, אבל אני לא אדם מאוד תקשורתי. למרות שאני עושה תקשורת ומבין טוב מאוד אנשים וסביבה, אני פחות טוב בלהחצין את מה שאני רואה ומבין ומרגיש".
- זה היווה מכשול בקריירה שלך?
"זה הכריח אותי לבנות את עצמי בקצב אטי, ולא בבום. אני הרבה יותר נר מאשר זיקוק. לוקח זמן להכיר אותי, לדעת שאפשר לסמוך עליי, בגלל שאני נפתח לאט לעומת אחרים. ובענף הפרסום היו הרבה כאלה שמיד מתנפלים עליך עם כל הכישרון, הברק, ה'ואוו' והקסם. אצלי הכול תמיד היה בעבודה יותר קשה ועקבית. העבודה זה עוד משהו שהבאתי מהקיבוץ. בקיבוץ עבודה זו דת. עובדים מגיל נורא צעיר, והרבה. הסטטוס החברתי שלך נקבע לפי הצורה שבה עבדת. חריצות ועבודה זה משהו שמושרש בי. היכולת לקחת פרויקט ולנהל אותו, חיפתה על זה שבמידה מסוימת אני לא הבן אדם הכי מהיר להתחבר".
לתשומת לבכם: מערכת גלובס חותרת לשיח מגוון, ענייני ומכבד בהתאם ל
קוד האתי
המופיע
בדו"ח האמון
לפיו אנו פועלים. ביטויי אלימות, גזענות, הסתה או כל שיח בלתי הולם אחר מסוננים בצורה
אוטומטית ולא יפורסמו באתר.
כתבות
ני"ע
