כשמפלגת העבודה מתאבדת

בתחילת הרבע האחרון של המאה ה-20, מפלגות השמאל הגדולות של העולם האנגלו-סקסי החליטו להתאבד. טוב, שמאל הוא עניין יחסי בדמוקרטיות המערביות. לא פעם הוא הגדרה לא-משכנעת של כל מה שאינו ימין. המפלגה הדמוקרטית של ארצות הברית אינה עומדת במבחנים של שמאל אירופי, אבל בהיעדר חלופות של ממש היא נחשבת לשמאל.

בשנות ה-30 של המאה שעברה, בצל השפל הכלכלי הגדול, נשיא דמוקרטי התחיל את הרפורמות הסוציאליות הנועזות ביותר בתולדות אמריקה. פרנקלין רוזוולט חתם על החוק, שמכוחו קם הביטוח הלאומי (באנגלית אמריקאית - "הביטוח החברתי", י' ק') בדיוק לפני 80 שנים. יום ההולדת היה בשבוע שעבר.

מפלגת העבודה הבריטית התחילה עשר שנים לאחר מכן לכונן את מה שקראנו פעם "מדינת הסעד" הבריטית. היא כללה את ההישג המהפכני ביותר: טיפול רפואי חינם לכול. היא גם התחילה להלאים תעשיות, מה שלא היה עולה כלל על הדעת באמריקה. היא הלאימה את הרכבות, את תעשיית הפחם, את חברות החשמל; לימים גם חלקים של תעשיית הרכב.

הדמוקרטים הפכו למפלגת השלטון הטבעית באמריקה, מכוח המונופול הכמעט לא-מופרע שהיה להם בקונגרס בין 1932 ל-1994. הלייבור של בריטניה לא נהנו ממונופול כזה, אבל נתנו את הטון. השמרנים לא העזו לגעת לרעה ברפורמות שלהם.

כל זה התחיל-הסתיים בשנות ה-70 של המאה שעברה. הקשר בין ההאטה הגלובלית ובין שקיעת מפלגות השמאל היה כמעט מובן מאליו. הן הניחו שיוכלו לצמצם פערים חברתיים באמצעות הגדלה מסיבית של תפקיד הממשלה בפעילות הכלכלית. אבל הממשלה ירדה מנכסיה. הכנסותיה ממסים פחתו, גירעונותיה תפחו, וכישרונות הניהול שלה עמדו במבחן. בהפרש של שנה וחצי, בין 1979 ל-1980, מרגרט תאצ'ר ורונלד רייגן פתחו עידן חדש. בארצות הברית יעברו 12 שנים לפני שדמוקרט יחזור ויישב בבית הלבן, רק לאחר שיצליח לשכנע את הבוחרים שהוא "דמוקרט ממין חדש". בבריטניה יעברו 18 שנים לפני ש"מפלגת העבודה החדשה" תחזור לשלטון דרך המרכז.

מעניינות מאוד היו השנים שבאמצע. האינסטינקט של השמאל היה להקצין עוד יותר. בבריטניה, ההקצנה התפתחה למלחמת אזרחים בתוך המפלגה, פרק מרתק להפליא בתולדות הפוליטיקה המערבית. המתעניינים מוזמנים לצפות בסדרה של הבי.בי.סי על נדודי הלייבור במדבר הפוליטי (http://tinyurl.com/labour-wilderness).

ההקצנה ההיא לבשה ממדי התאבדות. הצורך להיות צודקים גבר על הצורך להיות אפקטיביים. מפלגת הלייבור הבריטית, ובמידה פחותה הדמוקרטים בארצות הברית, נסוגו אל שוליים כמעט מטורפים, הרחק מן המרכז, הרחק מן היכולת לחזור ולהיבחר.

צריך למהר ולהוסיף, שזו אינה תכונה בלבדית של השמאל. עליית ברק אובמה לשלטון ב-2008 דחקה את המפלגה הרפובליקנית אל הפאזה הימנית הרדיקלית ביותר בתולדותיה. כאשר הימין נדחק אל אופוזיציה בבריטניה, בסוף שנות ה-90, רדיקלים ימניים נתנו בו את הטון במשך כמה שנים קריטיות, ואפשרו ללייבור להישאר בשלטון 13 שנים.

עניין של שכל ישר?

ובכן, זה הזמן להתאבדויות חדשות. מפלגת העבודה הבריטית נחלה בחודש מאי תבוסה איומה ולא-צפויה. מנהיג המפלגה התפטר, וההתמודדות על ירושתו התארכה מאוד. להלן קרה משהו מדהים מעיקרו: מועמד שמלכתחילה בקושי נרשם על המכ"ם, בן 66, רדיקל שמאלי אנטי-מערבי עם השקפות מרקסיסטיות, הגיח למקום הראשון, והסקרים חוזים לו ניצחון מוחץ. ההצבעה התחילה בשבוע שעבר, בתהליך חשאי מסובך, ותוצאותיה ייוודעו רק בחודש הבא.

אם ייבחר, ג'רמי קורבין, התומך בפלישת רוסיה לאוקראינה אבל שונא את ישראל שנאת מוות, יהיה המנהיג הרדיקלי ביותר של מפלגת העבודה הבריטית מאז ומעולם. שני ראשי הממשלה האחרונים של הלייבור, טוני בלייר וגורדון בראון, מפצירים במפלגתם שלא תתאבד. בלייר אומר שבחירת קורבין תבטיח "השמדה" של המפלגה. בראון מזכיר לה ש"חתירה לשלטון אינה שקולה כנגד ויתור על עקרונות".

קצת קשה להאמין שמפלגה פוליטית גדולה, אשר כוננה את ממשלות בבריטניה מאז שנות ה-20 של המאה שעברה, תהיה זקוקה לתזכורת כזאת. האין זה עניין של שכל ישר?

מפלגות פוליטיות ממעטות לנצח מכוח מצעיהן. הן מנצחות בדרך כלל מפני שהבוחרים התעייפו מן הממשלה הקודמת. הבוחרים אינם נוטים לשינויים רדיקליים, אלא לאחר שכלו כל הקיצים, ראו-נא את יוון של תחילת השנה. הפוליטיקה היא אמנות הניצול של נסיבות. פוליטיקאי המוכן להסתכן בהברחת הבוחר מעמיד בספק את רצינותו.

הקומונה הפריזאית

מצד שני, שוו-נא בנפשכם את המנדט. מה היה קורה אילו מפלגת שמאל רדיקלית מבית 'סיריזה' היוונית הייתה מנצחת בבחירות בבריטניה? היא הייתה רשאית לטעון שהבוחר ייפה את כוחה לחזור ולהקים את הקומונה הפריזאית, לא פחות.

משהו מעין זה קרה בבריטניה. לפני 85 שנים הלייבור סירבה להתפשר עם הימין בממשלת אחדות לאומית, בימים האיומים ביותר של השפל הכלכלי העולמי. היא גלתה לאופוזיציה ארוכה. עמידתה הלא-אופורטוניסטית על עקרונותיה הקלה עליה להניף את דגל הצדק החברתי. בדיוק לפני 70 שנים היא נחלה ניצחון עצום ממדים, ושינתה את מהלך ההיסטוריה.

מה יש לנו ללמוד מסיפור התאבדותה הממשמשת ובאה של הלייבור? אולי לא הרבה. השמאל הפרלמנטרי בישראל אינו מסוגל לפתח נוסחת ניצחון, בין השאר מפני שכדי לנצח הוא צריך לא סתם לנצח אלא להביס את הימין בהפרש עצום. הפרשים עצומים נדירים בדמוקרטיות בוגרות. מה נשאר אפוא חוץ מאשר הזיית ג'רמי קורבין: להציע משהו שהוא כל-כך שערורייתי בקני המידה הנסבלים של דמוקרטיה, עד שרוח עזה תטלטל את אמות הסיפים, ואז, אולי, מי יודע.

בריטניה בדרך כלל אינה ראויה עוד למעקב פוליטי צמוד. אבל מאבקה של הלייבור להישאר רלוונטית באופוזיציה מבלי לאבד את שפיותה צריך לעורר לפחות מידה של סקרנות בדמוקרטיות בוגרות אחרות.