מדינת המיעוטים

א.לילה בחוף אכזיב, תחילת השבוע. הרוח והחושך והמים - הכול היה שם, קומפלט. יצאנו לקמפינג משפחתי עם חברים טובים, הוא רב רפורמי והיא עובדת סוציאלית. מפה לשם, כל אחד מאתנו פגש מכרים - זה מהצבא, ההיא מהעבודה, זה מהאוניברסיטה וזו מהתור למקלחות. בלילה, אחרי שהילדים נשפכו מותשים מיום שלם של ים וחמסין שאין לתאר, התאספו המבוגרים מתחת לפנס ומסביב לפינג'ן מלא קפה שחור וצידנית מלאה בירות בהירות לשיחה שקטה. פתאום נוצר מין קסם ישראלי שכזה; היינו שם, תל אביבים וירושלמים, קיבוצניקים מהערבה ותושבי מה שנקרא עיירות פיתוח, ימנים ושמאלנים, דתיים וחילוניים, שכירים ועצמאים, הומו וסטרייטים, חרדי שבא לבקש נוזל להדלקת פחמים ושני ערבים שבאו לבקש פותחן שימורים ונשארו לשבת איתנו. זה אולי לא היה מדגם מייצג, אבל הוא היה הרבה יותר מייצג מרוב הפאנלים שראיתי ברוב התוכניות. השיחה, שבהתחלה דידתה בזהירות כמו צועדת יחפה על קוצים, החלה לזרום. אם זה לא היה קורה לי, לא הייתי מאמין שזה קורה ומי שלא יאמין לי שזה קרה - אאמין לו.

לפני שניגע בתוכן הדברים שנאמרו, מילה על הצורה בה הם נאמרו. באקראי לגמרי - ממש כמו אלכסנדר פלמינג שגילה את הפניצילין - גיליתי את המתכון המדהים שמאפשר שיחה תרבותית ומנומסת יחסית: צריך לערוך אותה לא רחוק מהאוהלים בהם ישנים הילדים של כולנו. אחרי הכול, מי לא יהיה מוכן לוותר על האידיאל הכי גדול ו/או על הטיעון הכי מוחץ, כשהמחיר הוא להרדים מחדש. יכול להיות שהדבר יוריד את הרייטינג של כמה מאותן תכניות של ויכוחים וצעקות, אבל לדעתי זה לגמרי שווה את זה.

לשים ילדים ברמות שונות של הירדמות בפינות של אולפני טלוויזיה כתרופה לתרבות הדיון הקלוקלת - איך אף אחד לא חשב על זה עד עכשיו. הייתי אף מרחיק לכת ומכריח כל אחד מכותבי הפוסטים והטוקבקים רוויי השנאה להקריא אותם לילדיהם לפני שהם לוחצים "שלח" - רק מהבושה היה נהיה פה יותר נעים.

ב.כל אחד מהיושבים ייצג ציבור. אף אחד מאתנו לא נבחר לכך ואף אחד מאתנו לא ביקש את הכבוד, אבל זה מה שיצא. הרוח והחושך והמים עשו כל אחד את עבודתו החרישית, כמו גם הקפה והבירות. ישבנו ודיברנו. מהר מאוד התגלתה ברית מדוכאים חדשה וכולנו היינו חברים בה.

כולם במיעוט, כולם נדפקים, כולם נרדפים, כולם בסכנה או לפחות כולם מרגישים ככה - אני לא שופט פה מי צודק ומי לא, רק מדווח: הדרומי חש שדופקים את הדרום, ממש כמו שחש אחיו מהצפון; החילוני טוען שצעדיו מוצרים; הסרוג טוען שכולם חושבים שהוא בעד תג מחיר; השמאלני נרדף על דעותיו; הערבי מודר על רקע זהותו והרפורמי על רקע פתיחותו. החרדי סובל מסטיגמה, העצמאי נטחן, השכיר נשחק, האישה נתקלת בתקרת זכוכית, החקלאי מרגיש שלא רוצים אותו יותר, המזרחי דיבר על אפליה לא מתקנת והשמרן על מתירנות לא מתחשבת. כולם, ללא יוצא מן הכלל, הרגישו שמוציאים אותם מן הכלל. מהו אותו כלל? לכל אחד הייתה תשובה אחרת. צייר קלסתרונים, לו היה מזדמן לחבורתנו היה יוצא מדעתו בניסיון לאייר את פרצופו של אותו כלל.

כולם היו מודאגים, כל אחד ממשהו אחר, ולכולם הייתה סיבה טובה. כולם פחדו, כל אחד ממשהו אחר, ולכולם הייתה את מלוא ההצדקה. זה מאובדן שלטון החוק וזה מעריצותו של החוק, זה מבירוקרטיה חונקת וזה מאכיפה שלא קיימת, ההיא מההזנחה של החלשים וזה מהאנטי נגד החזקים, זה מכפייה דתית, זה מאובדן הצביון היהודי, זו מבדלנות וזו מרב תרבותיות וכך הלאה. כולם היו מאוחדים בדבר אחד, שהמצב על הפנים ושישראל הולכת ומידרדרת משפל אל שפל.

ישבתי בשקט יחסי במקומי האסטרטגי בין הפינג'ן של הקפה לצידנית של הבירות והקשבתי. הסתירה בין העובדה שדאגתו המוחשית של האחד היא תקוותו בת שנות האלפיים של האחר, ושפחדו הקמאי של פלוני הוא חלומו האוטופי של אלמוני - ושכולם מתגשמים פחות או יותר ביחד, בלתי אפשרי ככל שהדבר יכול להישמע - הייתה פשוט נהדרת בעיניי.

ג.החושך והמים והרוח, אם להמשיך בפרפרזה על שירה הנפלא של נעמי שמר, ענו לי בחידה שאין לה סוף. אז עשיתי עוד סיבוב קפה וחילצתי עוד כמה פקקים מאחיזתם החונקת של כמה בקבוקים. לגמנו, אלה מהקפה ביניקה שורקת ואלה מהבירה בלגימה שוקקת. אני, אם שאלתם, שילבתי בין השניים.

השיחה התלקחה בקסם נוסף כשהתגלה עוד רובד מקסים של רדיפה. כל אחד נרדף ומאוים לא רק על-ידי אותו כלל, מדומיין או אמיתי, אלא גם - ואולי אפילו יותר - על-ידי הציבור שלדעתו הוא משויך אליו על בסיס אותו כלל. זה עם הכיפה הסרוגה היה מודאג מאוד מהקיצוניים במחנה שלו שמוציאים לכולם שם רע, והחרדי מכך שמיעוט המשליך חיתולים מלוכלכים על חיילים מכפיש את שם כולם; השמאלני התרעם על-כך שמיעוט אנטי ציוני מוציא שם רע לכל השמאלנים, הערבי טען את אותה הטענה, וכך הלאה. כל אחד טען, במידה משתנה של חריפות וצדק, שהמיעוט של הצד השני הוא הקובע, אבל שהמיעוט מהצד שלו שולי וחסר חשיבות. וכל אחד טען שאם רק כולם, מכל הצדדים האחרים, היו מבינים את זה, הכול היה יכול להיות אחרת.

ד.אני לא אוהב להגן על המדינה מי-יודע-מה, אבל לפעמים אין ברירה, ואם זה קצת מרגיז אז בכלל כיף. ראו, חברים, אמרתי להם, מעבר לעובדה שכולנו יושבים פה סביב אותו פינג'ן החוזר ומתמלא וסביב אותה צידנית ההולכת ומתרוקנת - מה שאולי יכול להוכיח שהדברים פחות גרועים ממה שנדמה - הרי שגם המציאות עצמה תטען לטובתי: מקרי הקיצון אמנם יכולים להראות אחרת באדיבות הרשתות החברתיות, והקצוות אמנם מתרחקים באדיבות החדשות, אבל החברה הישראלית דווקא הולכת ומשתפרת ודווקא כן נהיית סובלנית יותר. לא שאין גזענות, ודאי שיש, ולא שאין קיטוב או טינה - שלא לומר שנאה - יש ועוד איך. אבל זה הכול פרספקטיבה: אנחנו מסתכלים על המיעוט הקולני, אבל אולי באותה המידה ואף יותר היינו צריכים להסתכל על הרוב השקט יותר. אתה, אמרתי לחרדי עם הנוזל להדלקת הפחמים בידו, החברה שלך הולכת ומשתלבת. ואתה, אחי עם הכיפה הסרוגה, עם כל השריטות בחברה שלך היא הולכת ומתמלאת גוונים הנמהלים זה בזה. גם מצבך, ידיד ערבי עם פותחן שימורים, הולך ומשתפר - לאט מדי, זה בטוח, אבל משתפר למרות אמירות מכוערות שנאמרות. ואתה, תושב הדרום, פסי רכבת נמתחים עד אליך.

הם הסתכלו עליי וראיתי על הפרצופים שלהם שכל אחד מחפש תירוץ לקום וללכת. עוד רגע חברים, אמרתי להם, הביטו על הקפה הרותח בפינג'ן - הוא תמיד גולש רגע לפני שהוא מוכן. האזינו, אחים, לגזים המשתחררים מבקבוק הבירה כשנחלץ הפקק במין פסססס. ככה גם אנחנו, כחברה: תמיד על סף גלישה, תמיד לפני רתיחה. ובכל זאת: המצב טוב משהיה למרות שקל יותר לראות את הרע.

ה.חשבתי שזה יכול להיות זמן מצוין לחיבוק קבוצתי, אבל הייתה שתיקה. טוב, אמר החרדי אחרי רגע, מחכים לי עם הדלקת המנגל. יאללה, אמר הערבי, עוד מעט אני מחזיר את הפותחן. אני הולך לישון, אמר זה עם הכיפה הסרוגה. יום ארוך מחר, אמר השמאלני מהמרכז. כן, אמר הקיבוצניק, חייב לקום מוקדם. אני יכול להבין מה אתה אומר, אמר חברי הרפורמי בניסיון רפה לעודד אותי. נמשיך לדבר על זה מחר, שאלתי בתקווה. לא, ענו כולם והתפזרו.

מוזר איך מסר של תקווה הורס מסיבות, חשבתי לעצמי. אם הייתי נושא נאום נלהב על הרס הדמוקרטיה והתפוררות החברה הייתי ודאי הופך למסמר הערב בקלי-קלות. הקפה התקרר, הבירה התחממה. הלכתי לישון גם אני.

גיליתי את המתכון המדהים שמאפשר שיחה תרבותית: לערוך אותה לא רחוק מהאוהלים בהם ישנים הילדים

 מדינת המיעוטים / איור: תמיר שפר