האם אפשר כבר להכריז על גסיסתו של ז'אנר הריאליטי?

עיזבו אותכם מסוכני ק.ג.ב חורשי רע, מסוחרי סמים קולומביאנים ערלי לבב או מצפון-קוריאנים שלועסים אורניום מועשר רק כדי להאכיל את גוזליהם האיראנים. המפלצת החדשה היא ההפקה.

חובבי ספורט מכירים היטב את התופעה: קבוצה מנצחת, זוכה בתארים, אוספת לה אוהדים ברחבי העולם, מחתימה את הכוכבים הגדולים ביותר ונהנית מחסדי השופטים. ואז מגיעה עונה רעה, ופתאום כולם מצטרפים לחגיגה: מילא נמושות הליגה שעתה נותנים את כל-כולם כדי להלום בה, הבעיה היא שבדרך מצטרפים כולם ללינץ': השופטים שנטו לה חסד, האוהדים שאהבו את ההצלחה יותר מאשר את הסמל, התקשורת המפרגנת. ובכן, הריאליטי היא הקבוצה הזאת. המלכה הבלתי מעורערת של הטלוויזיה המסחרית הולכת מדחי אל דחי - וכל מי שעומד קרוב מספיק לסצנה, מנסה לנעוץ בה עוד סכין.

פתאום כולם היו ב"רזיזטאנס", כולם היו על "אלטלנה", כולם שמחים שהתגלה פרצופה האמיתי של "ההפקה" - והרי כבר מזמן אמרנו שמדובר ברפש, ברעל לנשמה, ועכשיו עוד מתברר שהכול היה מבוים.

מציאות נושכת

שתי תופעות טלוויזיוניות התרחשו כמעט במקביל השבוע: הראשונה קטנה ומקומית, השנייה עצומה וגלובלית. מהקל אל הכבד: ביום ראשון שידר ערוץ 10 תוכנית בשם "מציאות נושכת" על "קורבנות הריאליטי". בין יוצרי הסדרה - ומי שליווה אותה בקולו המוכר היה גיא פינס. ייאמר מיד: עבודתו של פינס ראויה להערכה. גם מי שמסתייג מחלק מגיבורי התרבות החדשים שהכניס כמעט לכל בית בישראל, לא יוכל שלא להודות שהאיש מקצוען: המהדורה היומית שלו היא קצבית ומעניינת, ומדי פעם אפשר לראות דרכה, בין הפריימים, מציאות שהיא רב-שכבתית הרבה יותר מהפלקט שמודבק עליה בעזרת דבק נצנצים.

אבל ביום ראשון בחר פינס לירוק לבאר שממנה הוא שותה. אמנם תוכניתו היומית כוללת גם לא מעט כוכבי קולנוע, מוזיקה ואפילו תיאטרון, אבל שום תוכנית לא תהיה שלמה בלי איזו "השקונת" מלאה בפליטי ריאליטי שנראים כמי שנהנים מאוד מהחיים. איך אפשר להשתלח בנכלוליות "ההפקה" באשר תהיה, כאשר אתה בעצמך מנפח, נניח, את הסכסוך המתוקשר (שכבר נפתר, תודה לאל), בין אביבית בר-זוהר לליהיא גרינר כאילו היה חשוב יותר מקרב הגרסאות בין אשכנזי לגלנט? אי-אפשר להראות לנו בכל ערב פרצופים זוהרים של "סלבס" לרגע, ומיד אחר-כך להראות עד כמה הם, בעצם, אומללים.

בינתיים בהוליווד לא חיכו להתפכחות המאוחרת של פינס ויצרו את "אנריל" (UNREAL) הסדרה הכי חמה, הכי לוהטת והכי מדוברת בקיץ 2015 (כל הפרקים בסלקום TV, ב-yes VOD והחל מיום שני הקרוב, גם כסדרה "רגילה" בערוץ הסדרות של yes). "אנריל" היא "סדרה בתוך סדרה" שחושפת את הנעשה מאחורי הקלעים של תוכנית בסגנון "הרווק", כמשל על כמעט כל תוכניות הריאליטי באשר הן. לפי הסדרה (המרתקת), מה שאנחנו רואים על המסך אינו רק מציאות כהווייתה עם נגיעות קטנות של "ההפקה", אלא נגיעה אחת גדולה, מניפולציה מתוכננת לפרטיה שרגעי האמת הבודדים בה מחליקים החוצה רק כשאחד מעוזרי ההפקה נרדם במשמרת.

מלך ליום אחד

באופן כמעט אירוני, נוהגים עתה בז'אנר עצמו כפי שנהגו בכוכביו: הצמא שלנו לכוכבים חדשים - להמליך פרצוף אנונימי (ולעיתים חסר כל כישרון) על הפריים-טיים, רק כדי לגרש אותו מהארמון בבושת פנים - הוא זה שפרנס את המפלצת הרעבה שנוצרה בצלמנו ובדמותנו, ומוטב לזכור זאת דווקא כשאנו מסלקים אותה בבוז מעל פנינו. ז'אנרים טלוויזיונים, מטבעם, הם מוגבלים בזמן: היה היה הסיטקום הקלאסי, זה שהיה מעוטר בקטעי צחוק מוקלטים - ואיננו. גם תוכניות האירוח כבר כמעט שחלפו מן העולם, אבל אם ממדורת השבט של "המעגל" עם דן שילון הסתלקנו במשיכת כתף, הרי שכאן נעמדים כולם בשורה לכיבוי צופי. למה?

אפשר שאין עזה כשנאה עצמית: שנאת הריאליטי מדמה את השנאה למה שהפכנו להיות, בבחינת עוד חור בסירת ההצלה של תרבות המערב השוקעת, ואפשר גם שלא מדובר רק במסיבת הסיום של הריאליטי, אלא בזו של הטלוויזיה כפי שהכרנו אותה. יותר ויותר אנשים, בעיקר צעירים, נוטשים את הרגלי הצפייה הקלאסיים ומעדיפים פלטפורמות אחרות עם תכנים חדשים.

כגן כמשל

את אודי כגן ("ארץ נהדרת", "החדש של עומרי גורדון"), ללא ספק "תגלית השנה 2015" בקומדיה, הילדים שלי הכירו הרבה לפניי כ"משיח" וצפו באדיקות בסדרה שלו ביו-טיוב, הרבה לפני שהגיע לפריים-טיים של הדור שלי. בכל פעם שהוא הופיע על המסך כשומר הקניון ואני עלצתי בסלון, הם משכו בכתפיים, קבעו בביטחון של בני עשרה ש"משיח יותר טוב" ונעלמו לעולם שכולו יו-טיוב. אני ממש לא בטוח שמה שהבריח אותם מהטלוויזיה "הישנה" הן תוכניות הריאליטי, אבל כן - זה קרה במשמרת שבה שלט הז'אנר.

ברשותכם אמשיך בנימה אישית: אני זוכר כילד איך אמי הייתה מזדהה עם עלילות הסדרות של פעם - מ"ההגדה לבית פורסייט" דרך "קו אונידין" ו"פולדארק" - ועד ללהיטים הוליוודיים כמו "דאלאס" או "שושלת". הגבולות שלה בין טלוויזיה ומציאות היו מטושטשים: לא אחת הייתה פולטת, כשהיה מופיע על המסך האיש "הרע": "אוי, זה מנוול גדול!" ולפעמים הייתה מנסה להזהיר את "הטובים" מפניו. עד היום היחס שלה לטלוויזיה הוא אמוציונאלי מכפי שבני הדור שלי יכולים לשאת. פעם אחת ניסיתי לנער את הנאיביות הזאת כשישבתי איתה מול מהדורת חדשות והראיתי לה כמעט כתבה אחרי כתבה, היכן מונח האינטרס של כל אחד מהדוברים, עם מי הוא קשור, איפה הכסף ועוד.

אני לא יודע אם האסימון נפל אצלה, אבל הוא בטח נפל אצלי! שכן, אם אפילו מהדורות החדשות, חוד החנית של המעשה התקשורתי, אינן בעצם אלא משרדי ריאליטי שבה "ההפקה" מנסה ליצור מראית-עין של סכסוכים מהדהדים, כדי להסוות את העובדה שכולם בעצם עובדים עבור "השיטה", הרי שתוכניות הריאליטי לא מתו - הן רק עברו למהדורות החדשות (כולל התרגילים המסריחים של "ההפקה").