"יש אמת מוסרית-ערכית אחת: מדינה חייבת להגן על אזרחיה וחייליה כולל השבתם הביתה מהשבי"

אחוזה. זו המילה שקופצת לראש כשמגיעים לפתח ביתם החדש של תמי ואורי סלונים במושב חניאל. את חזית הווילה מעטרת שישיית עצי זית שניטעו במרחקים מדויקים זה מזה לאורך חומת האבן; מצלמות אבטחה עוקבות בדממה אחר הנכנסים בשער. שתי דלתות עץ עצומות נפתחות וחושפות סלון רחב-ממדים וויטרינת זכוכית ענקית בקצהו המערבי, שדרכה נשקף נוף כפרי-טוסקני-למראה: דק ובו שולחן עץ לאירוח רב-משתתפים, נדנדת ערסל וכורסאות גן נוחות; מדרון דשא ירוק מוביל לבריכת-שחייה צלולת מים ובית אבן נוסף (בדמות הבית הראשי, קטן יותר, אך עדיין גדול מאוד ומרווח), שבו מתגוררת בתם של בעלי-הבית ומשפחתה. גינה עשירה בצמחייה משגשגת. את גבול החצר הגדולה משרטט פרדס מוריק שסופו אינו נראה באופק.

"בואי, אראה לך את המקדש שלי", חותך בעל-הבית את החלום הטוסקני שלי, ומוביל אותי אל חדר העבודה שלו. שני מחשבים עומדים כחיילים בשני קצותיו של שולחן עבודה ארוך ("אחד לתמי ואחד לי"); קירות החדר מעוטרים בקולאז'ים שנעשו לכבוד בעל-הבית, ובהם תמונות שלו מתחבק עם ג'וליאני, הנסיך צ'רלס, מחברת "סקס והעיר הגדולה", האסטרונאוט הראשון באז אולדרין, יצחק רבין ורבים אחרים, שאותם פגש במסגרת תפקידיו בוראייטי ובשירות משרד הביטחון, בהתנדבות. מעבר לזכוכית בספרייה מציצה מדליית אות עיטור הנשיא שקיבל, גביעים ופרסים נוספים שלהם זכה במהלך השנים, כמו גם ספרי קריאה ששמו מוזכר בהם וגזרי עיתונים עם ידיעות עליו המתויקים בקלסרים. אבל בעל הבית בוחר להראות לי דווקא פסל קטן שנכדתו הכינה לו, שבו כתוב "סבא, עם לב של זהב", ומתנוסס סמל לב הזהב של וראייטי כלבו שלו. וזו, כך חשתי באותו רגע (ובשעות השיחה הארוכה עימו), התמצית של האדם העומד מולי. לב של זהב.

ביוגרפיה מקוצרת

"נולדתי ברחוב לבונטין בת"א. הראשון ממשפחתי שחיה תשעה דורות בארץ, שנולד בתל-אביב. כל אלה שקדמו לי - אבא, סבא ואלה שקדמו להם - נולדו בחברון. היינו אחת המשפחות היהודיות שחיו בחברון כמה מאות שנים, אך למזלי, סבא שלי, שהיה מנהל בבנק לאומי בחברון, עזב את חברון לפני הפרעות. בנק לאומי דאז ביקש מסבי לעבור לירושלים להקים סניף, הרבה לפני הפרעות, וכך ניצלנו, כיוון שהראשון שנטבח בפרעות ב-29' היה בן-משפחה שלנו, אליעזר-דן סלונים, אחיה של רבקה גור, ומצאצאי רבי שניאור זלמן מלאדי, מייסד חסידות חב"ד.

"היינו ארבעה אחים ואחיות. גרנו בלבונטין עד מלחמת השחרור, ב-48', אז חיל האוויר המצרי הפציץ את ת"א וגם הבית שלנו הופצץ, ונאלצנו לעבור. בתחילת שנות ה-50 חזרתי לשם, לגור עם סבי, ובחלק גדול מילדותי גרתי איתו. סבא היה אלמן, וכל פעם נכד אחר גר איתו. היה לנו ממש כיף, כי אצלו היינו ילדים יחידים. במקום להיות אחד מארבעה אחים ואחיות, הייתי כאילו בן יחיד. המשפחה עברה לגור ברחוב בלפור פינת מלצ'ט. אבי היה מנהל בבנק לאומי, ואמי עבדה רוב שנותיה בתחום יחסי-ציבור במשרדי פרסום, ובמלחמת השחרור התנדבה כאחות בהדסה".

איש צבא. עו"ד

"כילד ממש לא רציתי או חלמתי להיות עורך-דין. להיפך. הדבר האחרון שרציתי זה להיות עורך-דין. רציתי לעשות המון דברים אחרים. מחשבה ספציפית מה אני רוצה להיות כשאהיה גדול לא הייתה לי. אהבתי הכול.

"כילד, עיקר חיי היו תנועת הצופים, והיו שנים שחשבתי שאתנדב בקיבוץ. היו לי מחשבות שזה מה שאני צריך לעשות בחיים, אבל החיים הובילו אותי אחרת, ובמקום ללכת לקיבוץ כמו אחרים, התגייסתי לצה"ל, לנח"ל, ונשארתי בצבא. הייתי מדריך צניחה. אהבתי את המקצוע, וביליתי בו בסדיר ובמילואים 26 שנים. היו שנים שהייתי נוסע לצנוח כל יום.

"בשלב מסוים החלטתי להשתחרר. לא קדמה לכך החלטה מכוננת. אין לי הסבר הגיוני לכל דבר שקרה לי בחיים. כשהשתחררתי מהצבא רציתי לנסוע לחו"ל ולראות עולם, כי עד אז לא ראיתי עולם, אבל לא היה לי כסף. אמנם גדלתי בבית שבילדותי ובנערותי לא היה חסר בו דבר, המצב הכלכלי היה טוב, אבל כשהגעתי לגיל 18 כבר לא היה למשפחתי כלום, כי אבי חלה, הפסיק לעבוד, ונפטר בגיל 62.

"נסעתי לנמל חיפה, וקיוויתי שאמצא איזו אונייה שמפליגה, אבקש רשות לעבוד ואעלה עליה. ליד הנמל דיברתי סתם עם מישהו שפגשתי על התוכנית שלי, והוא הציע לי ללכת לבניין של משרד התחבורה ולשאול אם יש איזה תפקיד על אונייה. עליתי למשרד, ואמרו לי 'תשמע, מתחיל קורס קצינים על הים, ובוגרי תיכון יכולים להירשם אליו. אם תירשם עכשיו, ומחר תעבור בחינה במתמטיקה ובאנגלית, אתה מפליג בעוד שבוע - אז עשיתי את זה.

"יום למחרת אמרתי לאבי 'אבא אני נוסע לחו"ל. אני עולה על אונייה'. עשיתי קורס קצינים על הים, וזו הייתה חוויית חיי. במשך שנה הפלגתי כמה פעמים מישראל לאפריקה, הייתי בכל אפריקה - הפלגנו מישראל דרך גיברלטר לכל אפריקה, נכנסנו לג'ונגל, היינו מביאים בולי-עץ לאפריקאים. זו גם הייתה שנת הישרדות. הייתי היחיד על האונייה, נוסף לכמה קצינים שגמרו תיכון. זה היה עולם אכזרי על האונייה, עולם אלים, שבו למדתי גם להרביץ מכות, ולהגן על עצמי. זו הייתה פעם ראשונה בחיי שהייתי ממש לבד, בלי חבורה שמקיפה אותי. אין לך חברים מהפלוגה, מהכיתה, מהצופים, ואין משפחה. הייתי שונה מהמלחים. במקומות מסוימים הם התנהגו באופן שלא התאים לי. אתה לא הולך לזונות, אתה בא מעולם אחר, והם כועסים או צוחקים, אתה זר, והם רואים את זה כהתנשאות.

"אבל זו הייתה שנה מדהימה שבסופה החלטתי להישאר על הים, ולעשות קריירה של ימאי. אבי שהיה מאוד-מאוד חולה באותה תקופה, אמר לי 'אל תעשה את זה. זה לא מתאים לך. לך תלמד'. הוא שלח לי טלקס, שמבקש שארשם ללימודים, והחלטתי להקשיב לו. שלחתי לו בחזרה טלקס שבו כתבתי: 'תרשום אותי לאחד המקצועות העיוניים. אני לא רוצה להיות מהנדס'. אז הוא רשם אותי לכלכלה ולמשפטים. הייתי בראש נהדר, באפריקה, עם ים וקצת ויסקי, הייתי מלך - והייתי צריך לסיים זאת, ולנחות במציאות.

"החלטתי שאני מעדיף משפטים על כלכלה, לא לטובת המשפטים, פשוט חשבתי שכלכלה זה משעמם, והלכתי ללמוד משפטים. נרשמתי ללימודי ערב, כי הייתי צריך לעבוד ביום לפרנסתי. כסטודנט למשפטים עבדתי בבקרים ככתב בעיתונים כלכליים, ובעיקר פרסמתי ראיונות עם מנהלים של חברות. כך התוודעתי גם לעולם העסקי".

האבא השני שלי

"מהר מאוד הבנתי שאני רוצה לעסוק בתחום הצווארון-הלבן הפלילי, והחלטתי שאנסה להתקבל להתמחות במשרדו של גדול עורכי-הדין הפליליים באותה תקופה, עו"ד יצחק אדרת, אבא של עו"ד גיורא אדרת, שבעיניי היה האפיפיור של המקצוע בתחום הזה. הוא לקח מעט מאוד תיקים בשנה, רק צווארון-לבן. התחלתי את ההתמחות ב-1968 אצל צבי לידסקי, ובהמשך עברתי למשרדו של יצחק אדרת.

"אדרת עבד לבד, עם מתמחה אחד בלבד, לקח 4 תיקים בשנה - ומרגע שהכרתי אותו, זה מה שרציתי לעשות בחיים. הוא האדם שעיצב את חיי המקצועיים. הוא היה אדם משכמו ומעלה ברמה האישית, צנוע, חכם, אבל גם פשוט בהלך המחשבה שלו. הייתה לו כריזמה מדהימה. הוא לימד אותי שצריך לעבוד על מעט דברים, ולא על הרבה, ולעשות אותם הכי טוב בעולם - ושצריך גם לקחת יותר כסף בשביל זה, וללקוח זה שווה הרבה".

משרד עוה"ד

"ברגע שקיבלתי את הרישיון, ב-1970, פתחתי את המשרד שלי. לא הייתי שכיר אף פעם. החלטתי לפתוח משרד בהשפעתו של אדרת, שהיה הגורו שלי לא רק בחיי המקצועיים - בכול. הוא היה אומר לי 'אל תשתה יותר מבירה אחת', ונותן לי עצות לחיים. היה מין אבא שני שלי, מאוד פטרנליסטי, פטריארכלי. כשגמרתי את הסטאז', שאלתי אותו 'מה אתה מציע שאני אעשה', והוא אמר לי 'אין לי שתי תשובות, רק אחת, תפתח משרד לבד'.

"לא היה לי כלום, בטח לא כסף, אבל אדרת אמר לי 'תפתח משרד, ותתחיל בתיק אחד שאתן לך להיות לידי, וזו תהיה ההתחלה שלך'. בהנחייתו, פתחתי משרד במרתף קטן ברחוב אחד העם. מכרתי את המכונית שלי, ונסעתי רק באוטובוסים. בכסף מהמכירה שכרתי משרד, יחד עם עו"ד בני לוינבוק, שעסק בתחום האזרחי וחיפש גם משרד. חלקנו חדר ואת ההוצאות חצי-חצי, והסתדרנו.

"די מהר נכנס תיק ענק לבני, משפט הדיבה של ח"כ יצחק רפאל, שהיה מנהיג המפד"ל, בקובלנה פלילית שהגיש נגד העיתונאית סילבי קשת, שהייתה אז הכי דוקרנית. בני ביקש שאעזור לו בתיק. בהתחלה אמרתי לו שלא מעניין אותי לעסוק בתביעה אזרחית, אבל הוא התייעץ איתי, ישבנו על זה, ותוך כדי הדיונים הגענו למסקנה שצריך להגיש את התביעה בדרך של קובלנה פלילית פרטית. אז הוא אמר, 'תשמע בפלילי אני לא מבין, בוא תצטרף אלי', אז הצטרפתי אליו.

"בבת-אחת, מעו"ד בן יומו הפכתי לסנגור מוכר בכל הארץ. נהגתי לשחות אז בבריכת גורדון, ולצדי שחו אנשי העולם תחתון, עבריינים, שאמרו לי 'בוא תייצג גם אותנו', אבל סירבתי. אמרתי להם 'גם בעד מיליון דולר לישיבה, אני לא אייצג אתכם, כיוון שהחלטתי שאני רוצה להיות הכי דומה לאדרת, ובחיים שלי לא אייצג בן-אדם שבחר את העבריינות כאורח חיים'. זו הכותרת של המשרד שלי. אני מייצג רק את מי שנקלע למשפט פלילי במקרה או כמעידה חד-פעמית. החלטתי גם שלא אייצג לעולם אנשים שתוקפים נשים, ילדים וחסרי ישע, ולא שום אדם שמואשם בעבירות נגד ביטחון המדינה, גם לא בעד מיליארד דולר.

רעייתי תמי

"בשבועות הראשונים לשנת הלימודים הראשונה באוניברסיטה, הכרתי את תמי, רעייתי, ומאז אנחנו יחד. היא אישה מדהימה. יש לנו חוויות מדהימות מ-50 שנים ביחד. בעיקר מעולות, אבל גם אחרות. למשל, נפצענו יחד בהתקפה של מחבלים. בשנת 74', אחרי שהשתחררתי מהמלחמה ללא פגע, הלכנו לקולנוע חן בכיכר דיזנגוף, ונכנס המחבל המתאבד הראשון בתולדות המדינה, עם 6 רימונים. זה היה יום גשם נורא, בדצמבר 74', ואמרתי שאני רוצה ללכת לשמוע את 'הגשש', אבל לא הייתה הופעה שלהם באותו ערב, אז הלכנו לסרט ממש גרוע, שוטר ושמו פלפוט, משהו נורא.

"אף חבר לא רצה ללכת איתנו, אבל הכרחתי את אחד החברים שלנו לבוא עם אשתו. התיישבנו, ואחרי 10 דקות נכנס מחבל, זרק 6 רימונים, הרג שני אנשים לידינו, ותמי ואני נפצענו. תמי נפצעה קשה, ויש לה נכות, אבל לא רואים עליה. היא בריאה כמו שור. היא הייתה אז בהיריון, ואיבדנו את הילד. לי נכנס רסיס לגוף, שנתקע לי מתחת ללב, ונשאר שם עד היום, אבל הוא לא מפריע לי. למרות הכול, המשכנו בחיינו בלי טראומות. אנחנו אנשים דפוקים במובן הזה שלא נותנים לאירוע כזה להכתיב לנו את החיים. אני מקבל החלטה שזהו זה, זה קרה ועבר.

"תמי עבדה כעורכת-דין בבנק לאומי, עד לפני 28 שנים, ואז היא פתחה משרד עצמאי, לבדה. זו הייתה החלטה של רגע. באיזה יום כשמישהו הרגיז אותה בבנק, אמרתי לה 'יאללה, תפתחי משרד', והיא פתחה. יש לה משרד ענק ומשגשג, שמעסיק 25 אנשים; ולי יש משרד נפרד משלי. אנחנו עוסקים בתחומים שונים. המשרד של תמי הוא אחד הגדולים ביותר בארץ שאישה עומדת בראשו".

אבן על אבן

"התחלתי את החיים שלי בלי בסיס כלכלי, לא היו לי דברים בסיסיים, אפילו לא מכונית, אבל בניתי את עצמי אבן על אבן לאט-לאט. הייתי צריך לקנות מכונית בגרושים שהיו לי בהתחלה, אחר-כך דירה, אחר-כך קניתי בית יותר גדול, וכך הלאה. לא הייתה לי פתאום קפיצה כלכלית.

"היום לעורכי-דין יהיה קשה מאוד להגיע לרווחה כלכלית משמעותית מעבודה בעריכת-דין בלבד. הדרך היחידה זה להיות שותף במשרד גדול או בעסקים. התחרות היום הרבה יותר קשה, ובתקופתנו היה יותר קל להצליח ולצמוח כלכלית משום מקום. אני אומר את זה מתוך הערכה גדולה לדור של היום, שמתמודד עם קשיים הרבה יותר גדולים".

החזרת שבויים וחטופים

"נוסף לחיים האישיים, תמי, הילדים והנכדים - שהם הדבר הכי חשוב בחיים שלי - יש שני נושאים מרכזיים בחיים שהם יותר חשובים מהמקצוע. הנושא הראשון הוא הביטחוני, והשני הוא ארגון וראייטי. גויסתי לנושא הביטחוני ע"י מי שהיה נשיא המדינה חיים הרצוג, שהכרתי אותו במסגרת מקצוע עריכת-הדין. הופעתי מולו, כילד-עו"ד, בבוררות. כולם אמרו לי 'איך תופיע מול הרצוג', ואני עניתי 'כמו שאני מופיע מול כל עו"ד אחר'. הופעתי מולו, והצלחתי בבוררות. אז הרצוג אמר לי 'בוא תצטרף לכת שלנו'. זה היה לאחר שעו"ד שמואל תמיר ועו"ד אריה מרינסקי, שעסקו בנושא של השבויים והחטופים, הלכו לעולמם.

"אמרו לי 'תבוא, זה לקדנציה קצרה', ונשארתי שם כל החיים. הייתי יועץ של שמונה שרי ביטחון, אחד מהם פעמיים, יצחק רבין, ולראשי-ממשלה. מוניתי לראשונה ב-1986 על-ידי שר הביטחון דאז יצחק רבין, לעסוק בנושא הזה; וב-1988 מינה אותי רבין ליועץ מיוחד לשר הביטחון, לנושא שבויי ונעדרי צה"ל (בשכר של שקל אחד לשנה). בתפקיד זה עסקתי *בהתנדבות, כל השנים, עם שרי הביטחון שהיו אחריו, ביניהם משה ארנס, אהוד ברק, שאול מופז, יצחק מרדכי ועוד.

"במסגרת תפקידי זה, הייתי גם חבר בצוותי המו"מ עם כל שעסקו בזה, לוברני, גינוסר, יעקב פרי, ואחרים. עסקתי בכל מה שנתבקשתי על-ידם*ועל-ידי מערכות הביטחון השונות, לעסוק. בין השאר במאות מפגשים עם ראשי מדינות, עם ראשי ארגוני ביטחון, אנשים פרטיים, וגורמים שונים בעולם, הן רשמיים והן 'לא-רשמיים' (ללא פירוט מטבע הדברים), בניסיון להגיע לכל מי ומה שאפשר כדי לקבל מידע ודרך להשבת נעדרי ושבויי צה"ל, לישראל ולמשפחותיהם.

"במקביל, וזו הייתה משימה לא קלה ולא פשוטה, הייתי לאורך כל השנים בקשר עם משפחות השבויים והנעדרים, ועם חלקם עד עצם היום הזה (וגם כאן לא אפרט, כי זה אישי ורגיש).

"בכל השבה או קבלת מידע, חיובי או חס וחלילה שאינו חיובי - חשתי, מצד אחד, גאווה ענקית על היותי ישראלי; וכמובן רגשות עזים ולעיתים סערת רגשות של הזדהות עם המשפחות שאני מלווה וכה אוהב. לעיתים הייתי אף משתאה על עוצמתן ויכולתן לעמוד לאורך שנים בתחושה כה קשה של אי-ודאות, שיש בה עינויי נפש בלתי-נתפסים.

"גם בעניינו של *גלעד שליט,*כמו גם ברבים אחרים, הייתי מעורב מאוד, יחד עם אמו אביבה נועם וכל המשפחה, בתהליך הארוך מאד של השבתו".

מה דעתך על מדיניות החזרת חטופים ושבויים ישראלים, ועל הכוונה שנשקלת לקבוע מדיניות של אי-ניהול משא-ומתן?

"איני משתתף בוויכוח הפומבי על הנושא הזה ועל הנושא בכלל, עקב קירבתי אליו ואל המעורבים בו. אומר רק זאת: למדינת ישראל החובה, בין שאר חובותיה, להגן על חיי אזרחיה ותושביה,*ובמסגרת זו, היא קבעה בין השאר כללי השתתפות בהגנה זו, הכוללים גיוס חובה לצה"ל ולזרועות הביטחון, שירות שיש בו שליחות עבור המדינה וכל אחד מחלקיה. במסגרת זו, קיימת חובה מוסרית*ומעשית עליונה על המדינה, לעשות כל שניתן לשמור על חייהם ובריאותם של הנוטלים חלק בנטל הרב, ובכלל זה, גם להשיבם מהשבי, אם קורה אירוע כזה.

"כיצד לעשות זאת, זו הדילמה העומדת על סדר היום כבר שנים רבות, אך לי כמי שמרב חייו עוסק בנושא, יש אמת ערכית ומוסרית אחת בנושא - וזו החובה העליונה של מי ששלח - להשיב. לא אכנס בפומבי לשאלה כיצד ובאילו מחירים. זו דילמה שנכון לדון בה לגוף כל מו"מ, ובוודאי שלא בפומבי.

"הייתי נוסע הרבה לפגישות עם טרוריסטים, מנהיגים ואנשים שעזרו לנו להגיע לטרוריסטים. אחרי כל נסיעה כזאת הייתי פוגש את המשפחות שרצו לדעת מה היה שם, ולא תמיד אתה יכול או שזה מתאים לומר הכול. וזה קשה. לפני שהתחלתי לעסוק בזה חשבתי שהדבר הכי גרוע בעולם זה לאבד מישהו, שמישהו מת לך, וזה באמת דבר הכי נורא. אבל אחר-כך למדתי שיש עוד דבר נורא, וזה אי-ודאות כשמישהו נעלם לך. אנחנו נהיים מטורפים אם הילד מאחר שעה לחזור הביתה, האימא נהרסת, אז מה קורה כשנעלם ילד להמון, לשנים, לחודשים, והראש עובד, והדמיון עובד? אני הקדשתי את חיי לעסק הזה. הכול הוא כאין וכאפס לעומת הנושא הזה". וראייטי ואני

"הדבר השני שמעסיק אותי וממלא את חיי, זה ההתנדבות בארגון וראייטי. בזמן שהתעסקתי עם השבויים והנעדרים פנו אליי אותם אנשים, הרצוג, חיים טופול, ואחרים, ואמרו לי 'תשמע, יצא לך שם של אחד שמתנדב, אז בוא לשנה לוראייטי, תעזור לנו באיזה שהוא עניין'. באתי, נשארתי שם עד היום, 25 שנים. לא ידעתי שאעמוד בראש הארגון הזה כל-כך הרבה שנים, וגם שאהיה נשיא וראייטי העולמי. אחרי המשפחה, הארגון הזה הוא כל עולמי.

"הנושא הזה של ילדים הוא קשה לי במיוחד, כי הגורל, אלוהים, איך שלא נקרא לזה, דפק אותם מההתחלה, לא נתן להם צ'אנס, הם לא חיו 40-50 שנה בסדר, ואז קרה להם פנצ'ר, הם חטפו את המכה מההתחלה. הם והמשפחות שלהם. לכן החלטתי שאני רוצה להקדיש את החיים שלי לילדים עם צרכים מיוחדים, שלא קיבלו את הצ'אנס לחיים נורמליים. אנחנו מגיעים בוראייטי לעשרות-אלפי ילדים בישראל ומיליונים בעולם, ומשנים להם את החיים. אודי אנג'ל ואני עומדים ביחד בראש הארגון הזה, 12 שנה, עם ים של אהבה וחיבוקים.

"בעיני, ההישג הכי משמעותי שלי הוא יום שאני מצליח לעזור לעוד ילד. ישנה אמרה ש'כל המציל נפש בישראל כאילו קיים עולם מלא' - לי מספיק שילד יחייך, יהיה מבסוט ויהיה לו טוב. יש לי ים של סיפורים על כמה אנחנו משנים חיים של משפחות וילדים, וההישג שלי הוא בכל אחד ואחד שאנחנו מצליחים לעזור לו. 25 שנה שאני שם, הן מספיק זמן כדי להגיד שזה מה שעושה לי טוב בחיים. לפני זה, ההישג הכי גדול שלי כמובן שיש לי משפחה נהדרת".

סדר-יום

"אין לי סדר-יום אופייני. הדבר היחיד שאופייני לסדר-היום שלי זה שאני מתעורר בבוקר והולך לישון בלילה. כל השאר - עבודה, עסקים, השתתפות בישיבות דירקטוריון, פילנתרופיה, התנדבויות, ספורט, משפחה, בילוי עם חברים, טיולים בארץ ובעולם, קריאה ועוד - אלה דברים שאני משלב ביום-יום כל הזמן.

"מה שכן התחדש בסדר-היום שלי, זה שנחסכו לי שעתיים נסיעה כל יום. מאז שעברתי לגור בחניאל לפני כשנה, אני כבר לא צריך לנסוע כל יום שעה ורבע לעבודה, כי העברתי את המשרד לאזור הזה, לכפר-סבא. גרנו ברעננה 32 שנים, וכל בוקר הייתי נוסע למשרד בת"א בפקקים. מאז שעברתי לכאן, נחסכו לי שעתיים של נסיעה, כאלה שחסרות לכל בן-אדם בחיים, ואני ממלא אותן בצורה מושכלת.

"תמיד האמנתי שמי שעובד הרבה, מרוויח פחות. אני ממהר הביתה, אני רוצה לפגוש את תמי, את הילדים והנכדים, אבל גם בבית יש לי משרד, ובערבים אני מנהל שיחות עם חו"ל, מגייס כספים לוראייטי ועוד".

אלמלא הייתי עו"ד

"אני לא רק עו"ד, אני גם, ולכן עד יומי האחרון אני רוצה לעסוק במה שאני עוסק היום. יש לי חיים ששווה לחיות אותם. אני מודה לגורל שלי שנתן לי את מה שיש לי. אם הייתי נולד מחדש, הייתי רוצה להיות אותו דבר, ולעשות אותו דבר בדיוק".

רזומה

אישי: עו"ד אורי סלונים (72), נולד בת"א ומתגורר במושב חניאל בעמק חפר. נשוי לתמי, אב לשלושה וסב לשישה

מקצועי: ראש משרד עורכי-הדין סלונים המתמחה בענייני צווארון לבן, ייעוץ לניהול סיכונים למשפחות הון, חברות, בנקים ומפעלים תעשייתיים

תפקידים נוספים: נשיא ארגון "וראייטי-ישראל", יחד עם אודי אנג'ל; בעבר כיהן כנשיא "וראייטי" העולמי. שימש כיועץ שר הביטחון לענייני שבויים ונעדרים. מרצה באונ' ת"א ובמרכז הבינתחומי בהרצליה, יו"ר המטה הלאומי לסיוע לנפגעי הצונאמי בדרום מזרח אסיה ונשיא בית-הדין העליון של הוועד האולימפי בישראל. כן, מכהן כחבר דירקטוריון טבע; ובעבר בהראל, בז"ן, מגדל ועוד