סין עוברת את משבר המעבר החמור ביותר מאז עידן מאו

אוגוסט הסיני היה כל דבר מלבד החודש השקט המסורתי. ההתפתחויות בשוקי המניות והמט"ח, ואפילו הפיצוץ התעשייתי המזעזע בטיאנג'ין, נראים אולי כמו מזל רע כשבוחנים אותם בנפרד, אבל יחד הם מסמלים את שקיעתו האיטית של המודל הכלכלי והפוליטי הסיני. המדינה עוברת כעת משבר מעבר חסר תקדים מאז שדנג שייאופנג חילץ אותה מהעידן המאואיסטי.

הסימנים הם שהמעבר הזה אינו מתנהל למישרין. חידוש הסמכות והעלויות של המפלגה הקומוניסטית, החיפוש אחרי רפורמות קשות, הליברליזציה הפיננסית והאיזון מחדש של הכלכלה אגב ניסיון לשמר את שיעורי הצמיחה הלא מציאותיים הם יעדים מורכבים שאינם עולים תמיד בקנה אחד.

המשימה של דנג בחברה טרום-תעשייתית ללא מעמד בינוני ומדיה חברתית הייתה במובנים רבים קלה יותר. נחוש בדעתו למנוע ריכוז סמכויות בידי אדם אחד, העניק דנג סמכויות לגופים ממשלתיים ולשרים, בייחוד למועצת המדינה ולראש הממשלה, ועודד פתיחות ומודל פוליטי של קונצנזוס. זה עבד היטב עד המאה ה-21, אך בהדרגה הידרדר. המפלגה נכנעה לשחיתות והקדישה תשומת לב מעטה לחששות הציבור ביחס לביטחון חברתי וסביבתי ואיכות מוצרים. הכלכלה בנתה רמות גבוהות של חובות, עודף כושר ייצור והתמכרות להקצאות משאבים לא נכונות והשקעות ממונפות באשראי.

כדי לטפל בבעיות הרציניות הללו, הנשיא שי ג'ינפנג הפנה את השעון לאחור. הוא צבר כוח רב יותר מכל מנהיג מאז מאו, והדגיש ללא הפוגה את הצורך הלניניסטי ב"טוהר מפלגתי" כדי להימנע מגורל המפלגה הקומוניסטית הסובייטית. אחד הצעדים הראשונים שלו היה מסע תקיף נגד השחיתות, שנמשך עד היום. הוא הגביל את סמכויות מוסדות המדינה על ידי הקמת גופים מפלגתיים רבים שמפקחים על עבודתם ומחזיקים בפונקציות החשובות ביותר.

הייתה ללא ספק הצדקה חזקה לריכוז מחודש מסוים של כוח בסין, בייחוד כדי ליישם את הרפורמות השאפתניות של המפלגה. אך בעוד שכמה רפורמות השיגו התקדמות, רפורמות חשובות רבות שנוגעות לתפקיד המדינה בכלכלה ולהשקת מנגנוני שוק חופשי סבלו מדילול ומהתנגדות של קבוצות אינטרסים. הדיכוי של האוכלוסייה האזרחית, התקשורת והמוסדות המשפטיים והלא-ממשלתיים, לא עזר למצב. רשות מרכזית חזקה דווקא החניקה רפורמות חשובות, הסירה אחריות וסמכות ממוסדות שהיו אחראים לרפורמות, וייצרה מערכת קבלת החלטות רוויית עימותים.

זו הסיבה לכך שאירועי אוגוסט הם חשובים. עידוד שוק המניות היה אמור להיות עניין למנגנוני שוק ולהקצאת הון יעילה יותר, אך המניות סבלו מחולשה, גם אחרי תמיכה חריגה שנאמדת ביותר מ-150 מיליארד דולר. המדדים עדיין מפלרטטים עם רמות השפל שנרשמו בתחילת יולי. בין שני תפקידיה - מעודדת ומפקחת - הממשלה הפגינה אי-אמון באותם כוחות שוק שהיא ביקשה לעודד.

שיעור אבטלה בדיוני

המיני-פיחות של היואן בשבוע שעבר הוסבר רשמית כשינוי תוספתי לליברליזציה הפיננסית, שנועד לסייע למטבע להימנות עם מטבעות היתרות של קרן המטבע בסוף השנה. אך הפעולה הזו הוסברה בצורה גרועה במקרה הטוב. פעם נוספת התרחש עימות בין הרשויות, שנקרעו בין מדיניות יואן חזק שיסייע לאיזון מחדש של הכלכלה (מיצוא לצריכה מקומית, מייצור לשירותים), ובין פיחות היואן כדי לסייע לצמיחה הכלכלית. הנתונים הכלכליים הקיץ אכזבו בגדול, והדגימו שהביצועים החלשים בארבע השנים האחרונות הפכו לחסינים בפני תמריצים מקובלים, שהצטברו עד כה השנה ליותר מ-1% מהתמ"ג.

חלק מרכזי מהאתגר של סין יהיה יכולתה לנהל את התעסוקה, שהיא נתון רגיש יותר מבחינה פוליטית מאשר התמ"ג. שיעור האבטלה הרשמי, כ-4% כבר שנים רבות, היא בדיוני. ההתפתחויות השוטפות בהשקעה ובמגזר הבנייה עתיר העובדים, הרישום הנמוך לדמי אבטלה בקרב אלו שאינם רשומים כתושבי הערים, חולשת מערכת ההטבות והקושי למצוא תעסוקה ראויה ל-7 מיליוני בוגרי מכללות בשנה הם בין הסיבות הרבות להניח ששיעור האבטלה גבוה יותר מ-6.3% שמעריך ארגון העבודה הבינלאומי, וממשיך לעלות.

תקופת המעבר הכלכלי של סין הייתה אמורה להיות קשה, אך ההתפתחויות השנה מאותתות שהדברים אינם מתנהלים כמתוכנן. ריכוז הכוח והסמכויות מתברר כחרב פיפיות לרפורמה, המסע נגד השחיתות חונק יוזמות וצמיחה, והכלכלה אינה יכולה להישאר לעולמים על תוואי צמיחה מבוססת תמריצים.

מתקרב הזמן שבו יהיה צורך להכיר בשיעור הצמיחה הנמוך ביותר כעובדת חיים. הוא יבחן את הלגיטימיות והתיאבון לרפורמות של הנהגת סין באופן שיכתיב את גורלה לשנים רבות.