יותר מכל דבר אחר, גמר ה-100 מטר באליפות העולם בבייג'ין שווק כעימות בין כוחות האור לכוחות החושך. את כוחות החושך ייצג ג'סטין גטלין מארצות-הברית, הספרינטר הדומיננטי בעולם בשנתיים האחרונות, שמותג כזאב הגדול והרע של עולם האתלטיקה בגלל היסטוריה של שימוש בסמים. בצד של כוחות האור עמד יוסיין בולט, האיש שאנשים אוהבים לאהוב, שלדבריו התבקש לגבור על גטלין "כדי להציל את הספורט" - וסיפק את כולם עם ניצחון במאית שנייה (9.79 לעומת 9.80 של גטלין) אחרי ריצה דרמטית.
הדרמה בבייג'ין לא קרתה בוואקום. כזכור, בתחילת החודש "הסאנדי טיימס" ורשת הטלוויזיה הגרמנית ARD חשפו שהם קיבלו גישה לבדיקות דם של יותר מ-5,000 אתלטים בין השנים 2001-2012, ושהבדיקות של יותר מ-800 מהם, לפי אחד המומחים שניתחו אותן, "רמזו בסבירות גבוהה על שימוש בסמים". לפי ה-BBC, שגם הוא קיבל גישה לנתונים, בשליש מהמדליות במקצועות הסיבולת במשחקים האולימפיים ובאליפויות העולם לאורך התקופה (146 מדליות, כולל 55 מזהב) זכו אתלטים עם בדיקות חשודות. נקודת האור היחידה, לפי התחקיר, הייתה שבולט ומו פראח, האלוף האולימפי ב-5,000 ו-10,000 מטר, נמצאו נקיים.
גטלין, לעומת זאת, הושעה פעמיים בגלל שימוש בסמים. בפעם הראשונה, ב-2001, נמצאו בגופו אמפטמינים והוא הושעה לשנתיים, אבל הערעור שלו התקבל - הוכיח שיש לו מרשם לתרופה נגד הפרעת קשב וריכוז (שמכילה אמפטמינים) מאז גיל שמונה - והוא חזר להתחרות אחרי שנה. בשנים הבאות גטלין הפך לספרינטר הטוב בעולם: הוא זכה בזהב ב-100 מטר במשחקי אתונה 2004, בדאבל (100 ו-200 מטר) באליפות העולם בהלסינקי ב-2005, והשווה את שיא העולם (9.77 שניות) במאי 2006. חודשיים וחצי אחרי השוואת השיא נודע שהוא שוב נכשל בבדיקת סמים, הפעם בגלל כמות חריגה של טסטוסטרון.
***
אחרי השעיה של 4 שנים, ובניגוד לכל הציפיות, גטלין חזר להתחרות. הקאמבק שלו קיבל מעט מאוד תשומת-לב כל עוד התוצאות שלו היו חלשות: ב-2010 הוא לא ירד מ-10 שניות ב-100 מטר; שנה אחר כך, באליפות העולם בדאגו, דרום קוריאה, הוא הודח בחצי הגמר. אבל מאז גטלין משתפר בעקביות - זכה בארד ב-100 מטר במשחקי לונדון 2012; בכסף באליפות העולם במוסקבה ב-2013; לא הפסיד מרוץ ב-2014; והשנה, בגיל 33, קבע שיאים אישיים גם ב-100 (9.74 שניות) וגם ב-200 מטר (19.57) - ועם התוצאות באו הביקורות.
"אריכות הימים של גטלין היא מוזרה", אמר לגרדיאן רוס טאקר, פרופסור לפיזיולוגיה ב-University of the Free State בדרום אפריקה. "גם בלי ההיסטוריה שלו עם סמים היינו אומרים שהתוצאות האחרונות שלו הן לא רגילות. בואו נגיד שהשימוש בסמים משפר את היכולת ב-2% - וזו הערכה קונסרבטיבית. ואז מוסיפים למשוואה את העובדה שהוא נמצא שש שנים אחרי השיא הגופני שלו, מה שאמור להוריד עוד כמה אחוזים מהיכולת שלו. למרות זאת, הוא עדיין מצא דרך להשתפר. גטלין צבר 3 פסילות: הוא מסומם לשעבר, ששולט בענף עם היסטוריה של סימום, בזמן שהוא רץ יותר מהר מעצמו המסומם".
***
האובססיה לגבי שימוש בסמים באתלטיקה הכניסה לא רק את גטלין ל-no-win situation, אלא גם את הענף עצמו: בדומה למה שקרה בענף האופניים, החשד מרחף מעל כל אתלט, כולל בולט, ופוגע ביכולת שלנו כצופים ליהנות מהספורט. האבסורד בכל העניין הוא שבשנים האחרונות אתלטיקה ואופניים הם שני הענפים שמבצעים הכי הרבה בדיקות סמים, ושבשם ההנאה מספורט אנשים מוכנים להעלים עין משימוש (כמעט בוודאות מאסיבי) בסמים בענפים הרבה יותר פופולריים.
בכדורגל, לדוגמה, העדיפו להתעלם מרשת הסמים של הרופא הספרדי אופמיאנו פואנטס, שנחשפה ב-2006 וכללה עשרות רוכבי אופניים וכדורגלנים. לפי העיתון הצרפתי "לה מונד", ריאל מדריד וברצלונה היו ברשימת המועדונים שפואנטס עבד איתם, אבל הכיוון הזה מעולם לא נחקר. גם אם הקשר בין פואנטס לבין הכדורגלנים והמועדונים היה נחקר, ספק גדול אם מישהו היה נתפס: עד יורו 2012 בכלל לא היו בכדורגל בדיקות דם, שהן הכרחיות בשביל הסיכוי לגלות הורמוני גדילה ו-EPO. ב-2013, לפי דוח של WADA (הסוכנות למניעת סימום בספורט), רק 2.38% מהבדיקות בכדורגל היו בדיקות דם.
בפוטבול, ענף שבו השימוש הנרחב בסמים הוא סוד גלוי, התחילו לבצע בדיקות דם רק ב-2014 - וניתוח של סוכנות הידיעות AP חשף שמדובר בבדיחה, מכיוון שהן נעשות במתקני האימונים של הקבוצות ומגלות סמים רק אם נעשה בהם שימוש ב-48 השעות שקדמו לבדיקה. "אתה חייב להיות טיפש כדי להיתפס", אמר טרביס טיגרט, מנכ"ל ה-USDA (הארגון האמריקאי למניעת סימום בספורט), "כי השחקנים יודעים מראש מתי הבדיקות ויכולים להפסיק להשתמש בזמן". ב-NBA המצב אפילו יותר חמור: עד היום הושעו שמונה שחקנים בלבד בגלל שימוש בחומרים משפרי ביצועים, בעיקר מפני שהליגה לא ביצעה בדיקות דם, שיונהגו מהעונה הקרובה.
כלומר: המאבק בסמים משפרי ביצועים לא בדיוק עומד בראש סדר העדיפויות של ענפי הספורט הפופולריים. הסיבה היא כמובן יחסי ציבור, אבל לא צריך להיות ציני כמוהם כדי להצדיק את דרך הפעולה הזאת. "ספורטאים תחרותיים הם ישויות טכנולוגיות", אמר פרופסור אנדי מיה, שמלמד אתיקה באוניברסיטת מערב סקוטלנד, ותומך בשימוש בחומרים משפרי ביצועים בספורט. "ההופעות שלהם כבר עכשיו מיוצרות על ידי מעבדה, עם או בלי סמים. חלק מהטכנולוגיות, כמו הליכונים או תאי חמצן, אנחנו אוהבים להחשיב כבעלי ערך; טכנולוגיות אחרות, כמו סטרואידים, אנחנו מחשיבים כשטניות".
ההבחנה השרירותית הזאת היא לא הבעיה היחידה במאבק נגד סמים בספורט. "אנחנו צריכים לשאול למה אנחנו מעבירים זמן בלאסור שיפור הופעות בספורט", הוסיף מיה, "כשמה שאנחנו מבקשים מספורטאים זה לשבור את הגבולות המוכרים של היכולת האנושית". בולט מייצג, אולי יותר מכל ספורטאי אחר כיום, את שבירת הגבולות האלה. עדיף להתעסק בזה במקום בשטויות כמו כוחות האור נגד כוחות החושך.
לתשומת לבכם: מערכת גלובס חותרת לשיח מגוון, ענייני ומכבד בהתאם ל
קוד האתי
המופיע
בדו"ח האמון
לפיו אנו פועלים. ביטויי אלימות, גזענות, הסתה או כל שיח בלתי הולם אחר מסוננים בצורה
אוטומטית ולא יפורסמו באתר.
כתבות
ני"ע
