פקע לו המנדט

זוכרים את נאומו של יצחק רבין לאומה מייד לאחר שהכנסת סמכה את ידיה על הסכמי אוסלו, בספטמבר 1993? הנה תזכורת.

"לפני חמישה-עשר חודשים הענקתם לנו מנדט להוציא את ישראל מן התרדמה המדינית, הכלכלית והחברתית שנפלה עליה; לצקת דינמיות אל עורקיה; להיחלץ מן השגרה המסוכנת והמשתקת; לפתוח אופקים חדשים ולהעניק תקוות.

"כשקיבלנו את המנדט הזה לא יכולנו לדעת מה יילד יום, ואילו הזדמנויות יצוצו. העולם השתנה בשנים האחרונות ללא הכר עם נפילת הקומוניזם. שטות היסטורית הייתה אלמלא הגבנו על השינויים האלה, ונענינו להצעות חסרות תקדים, כדי לקדם את היעד החשוב ביותר של תנועתנו הלאומית: נירמול היחסים עם המרחב.

"ניצלנו עד תומו את המנדט שהענקתם לנו. על השולחן הנחנו סיכוי חסר תקדים לשלום מלא, שבצידו יש גם סיכון חסר תקדים. אתמול, לאחר שהכנסת אישרה את ההסכמים עם אש"ף, פקע המנדט שקיבלנו ביוני 1992. בדעתי לבקש את פיזור הכנסת, כדי לערוך בחירות חדשות בהקדם האפשרי. אני מקווה לחזור ולקבל מנדט חדש, כדי להוציא אל הפועל את מה שהנחתי על השולחן".

אין צורך לחזור ולהזכיר את תוצאות הבחירות של ינואר 1994. המתעניינים ימצאו אותן אל נכון בכל אנציקלופדיה בסיסית של היסטוריה חלופית והיפך-עובדתית, או במהלך ביקור ביקום פרללי. רבין עליו השלום כמובן לא נשא את הנאום ההוא, והניח לצל של חוסר לגיטימיות להתארך מעל תהליך אוסלו. השתמטותו מן החיפוש אחר מנדט חדש הייתה, אולי, בכיה לדורות.

"על העם לחרוץ משפט"

האסוציאציה התעוררה כמעט מאליה למשמע נאומו של ראש ממשלת יוון, אלכסיס ציפראס, בשבוע שעבר. הוא חתם על הסכם שיזרים 86 מיליארד אירו אל יוון. תנאי ההסכם היו מרים כלענה. זה לא מה שציפראס הבטיח, אבל הוא גילה במהלך שבעת חודשי שלטונו, שלמדינה קטנה אין מנוס מלהתאים את עצמה אל המציאות. אין זו דרכה של המציאות להתאים את עצמה למדינות קטנות.

"מוטלת עלינו החובה המוסרית להציג את ההסכם בפני העם", הכריז ציפראס, אף כי נציגי העם בפרלמנט הצביעו לטובת ההסכם (האופוזיציה הימנית פיצתה את ציפראס על עריקת השמאל הרדיקלי), "על העם לחרוץ משפט הן על הישגיי והן על שגיאותיי".

ציפראס אמר משהו שהצריך האזנה ומחשבה. אולי אפשר לקרוא לו "סוגיית המנדט הפוקע". דמוקרטיות מאמינות ב"ריבונות העם", אבל הדמוקרטיות היציגות מאפשרות לריבון להאציל סמכויות אחת לשלוש/ארבע/חמש/שש/שבע שנים, תלוי בארץ ובחוקתה. אקט ההאצלה הוא בדרך כלל תוצאה של מערכת בחירות, שבה המתמודדים מציגים תכניות פעולה, או מצעים.

ניסיון השנים לימד את כולנו להתייחס למצעים בספקנות הראויה. בארצות הברית לא פעם מועמדים לנשיאות מתנערים ממצעי מפלגותיהם עוד לפני ההצבעה. הרפובליקנים, בבחירות לקונגרס ב-1994, הציגו מצע, שהם קראו לו "חוזה עם אמריקה". הם ניצחו, אבל איש לא ניסה לתבוע אותם למשפט על אי-עמידה בתנאי החוזה.

אם קשה להגדיר התחייבות לבוחר, ממילא קשה לקבוע היכן ואימתי "המנדט פקע". אי-אפשר לנסח את המנדט בלשון משפטית. מבחינת החוק, הממשלה רשאית לעשות כל מה שהיא רוצה ובלבד שיהיה לה רוב פרלמנטרי. מכאן עצת היועץ המשפטי אלייקים רובינשטיין לממשלת אהוד ברק בתחילת 2001, בימי המשא-ומתן בטאבה: ממשלת מעבר אינה רשאית לחייב את הבאה אחריה. לממשלה ההיא לא היה רוב פרלמנטרי זה חמישה חודשים, והיא עמדה על סף חתימה לא לגיטימית, אולי אפילו לא חוקית.

הייצוג הלא-מייצג

פייר-ז'וזף פרודון, אבי האנרכיזם ("רכוש הוא גניבה"), נבחר לפרלמנט בפעם היחידה בחייו ב-1848. הוא חבש את ספסליו בקושי שנה, עד שנעצר בעוון "העלבת הנשיא", ונחבש בבית הסוהר. "מאז דרכה רגלי על פסגת סיני הפרלמנטרית", הוא כתב, "פסק הקשר שלי עם ההמונים; מהיותי שקוע בעבודת החקיקה איבדתי את הקשר עם המציאות לחלוטין. צריך אדם לחיות בתא הבידוד הזה, הנקרא 'האסיפה הלאומית', כדי להבין כיצד זה האנשים היודעים פחות מכל מה שנעשה בארצנו הם אלה הנקראים כמעט תמיד לייצג אותה".

חלפו 167 שנים מאז כתב פרודון את המלים ההן. הן צריכות לחזור ולהיקרא בתחילת כל ישיבה של כל פרלמנט בכל דמוקרטיה, כדי להזכיר ולהזהיר. אין צורך להיות אנרכיסט כדי להבחין בסכנה הנשקפת מייצוג לא-מייצג.

מייסדי הרפובליקה האמריקאית חשבו שחברי קונגרס יהיו איכרים חרוצים, אשר יניחו מידיהם את הקלשון לשנתיים כדי לשרת את הכלל, ויחזרו אחר-כך אל שדותיהם. הם לא ציפו שמעמד פוליטי יתבע יום אחד מונופול על שלטון ועל חקיקה, וישתמש בעוצמה של נוכחותו כדי להאריך את כהונתו ללא הגבלה. בשנות ה-80 נעשה ניסיון להגביל את תקופת הכהונה של חברי קונגרס, שלא צלח, כמובן.

הגבלת כהונה היא פתרון סימפטומטי בלבד. השאלה העיקרית אינה אורך הכהונה, אלא תוכנה; והתוכן כרוך בקבלת אחריות. נתתי למעלה את דוגמת רבין, אבל דוגמאות באות גם מימין. "הבטחתי לכם לטפל באיום האיראני ונכשלתי", יגיד בנימין נתניהו. "המנדט שלי פקע, ועליי להעניק לעם את הזכות לשפוט".

לשון אחר, הדמוקרטיה היציגה צריכה להיות יציגה פחות. אקט ההאצלה צריך להיות רב-תנאים. המחיר יהיה פחות יציבות. זו כנראה הברירה: הזכות להיות מיוצגים באופן הולם מול הזכות להישלט ללא הפרעה.

מה עושים? אולי היוונים המודרניים בכל זאת יצליחו ללמד אותנו פרק בדמוקרטיה, שיהיה ראוי לחיקוי.