גם סופרמן היה עיתונאי

א. השבוע היה לילדים יום הולדת שמונה. היום התחיל בארוחת בוקר במסעדה, הם שתו שוקו עם קצפת ואכלו עוגות, אני הזמנתי בלאדי מרי. היה די כיף. אתה יודע, הם אמרו לי באיזשהו שלב, זה די מבאס שיום ההולדת יוצא בסוף החופש הגדול ושאין הרבה חברים לחגוג איתם.

הבטתי בילדיי המרוחים בשוקולד, עיניהם כבר מזוגגות מרוב סוכר למרות שהשעה עוד לא תשע, והרגשתי שזו הזדמנות מצוינת להשרות עליהם קצת חוכמה אבהית. אחרי הכול, אני נולדתי ביום האחרון של החופש הגדול - מי מכיר טוב ממני את התחושה של יום הולדת בלי חברים; מי יודע טוב ממני את טעמה המריר של בדידות ביום חג? הוא עדיין מעקצץ בקצה הלשון.

קול פנימי אמר לי: זה הצ'אנס שלך, חבוב. הגורל זימן לך ילדים שנולדו באותו שבוע כמוך, יש לכם חוויה משותפת. את המשפט הבא שתגיד להם הם יזכרו לתמיד. המילים הבאות שלך ייחקקו במוחם לנצח. כל שנותיך וחוכמתך כאילו כוונו אל הרגע הנוכחי בזמן. זו הזדמנות פז להעביר הלאה משהו שאיננו גנים. את מה שלמדת, את הכול, זה הזמן שלך לתת. קח את הלימון שחילק לך הגורל ותעשה ממנו לימונצ'לו. עכשיו או לעולם לא.

הנחתי ידיים על כתפיהם, הישרתי אליהם את מבטי, וקולי אפילו לא רעד תחת כובד משקלה של האחריות. מה אגיד לכם ילדיי, אמרתי להם, נדפקנו.

ב. מבטם נתלה בי, נוגה. אל תיפול רוחכם, עודדתי אותם, אז נכון שזה קצת מבאס שאין מסיבה גדולה עם כל הילדים בכיתה, אפרופו זה - סיפרתי לכם על הפעם שסבא וסבתא עשו לי מסיבה ואף-אחד לא בא, והם היו צריכים להביא סתם ילדים מהרחוב? כן, אמרו, סיפרת לנו את זה מיליון פעם. אין לנו מושג למה אתה חושב שזה מעודד, אמר הלל. זה רק מעציב, הוסיפה נגה, למה אתה מספר לנו את זה כל הזמן?

כי אני מנסה לעודד אתכם, ניסיתי לעודד אותם. כשאני הייתי בגילכם לא רק שלא היו מסיבות יומולדת - אפילו ארטיקים לא היו! היו מקפיאים לנו מקלות והיינו מלקקים אותם. ברוב המקרים אפילו לא היו מקפיאים אותם, זאת האמת, כי לא היה איך. גם טעמים לא היו, היינו צריכים לדמיין את הכול. הכול!

גם את העוגה? שאלה נגה. ברור, עניתי, היו מציירים לנו עוגה על מכל סיפולוקס. גם את הנרות? הקשה הלל. לא ראיתי נרות עד כיתה ו', השבתי, וגם אז - רק כבויים. רק אל תספר שוב על טלוויזיה בשחור-לבן, ביקשו (מעודדים קצת יותר). שחור-לבן? הרמתי את קולי, הלוואי שחור-לבן! היה רק לבן וגם אותו היו צריכים להביא על חמור מכפר סבא. חשבנו שעוד לא היו חמורים, הקשו. חצופים, עניתי, כמה זקן אתם חושבים שאני?

וכך, כשהכול שוב בפרופורציות, הלכנו לקנות מתנות. יום הולדת שמח ילדים שלי.

ג. בני שמונה. כבר לא ילדים קטנים ועדיין לא מתבגרים מעצבנים. ככל שהזמן עובר הם צריכים אותי פחות ופחות, ככה לפחות נראה לי לא פעם. הלל חייב ללכת מכות פעם ביום, אח אין לו אז לזה אני עדיין טוב. כשאלמד אותם איך מכבים ומדליקים את הראוטר לבד בכלל לא יהיה בי צורך. אני שומר את הסוד הזה קרוב לחזה. אתה בסך הכול עיתונאי, אמרה לי נגה באחד מהריבים האחרונים שלנו. גם סופרמן היה עיתונאי, ניסיתי לשקם את כבוד המקצוע. אתה לא סופרמן, הפטירה. זה מה שאת חושבת, ילדה, חתמתי את הוויכוח.

בני שמונה. בני-אדם הולכים ומתעצבים מול עינינו. הוא כמוני, היא יותר כמו גלית. הדבר שהכי מעסיק אותם זו הזעיר-פוליטיקה של בין כיתה בי"ת לגימ"ל - מי חבר שלי מי, מי ברוגז ובגלל מה, מי אמרה מה למי ולמה היא חברה יותר טובה של זאת ולא שלי. בחיי שאני לא זוכר אם גם אותי זה העסיק ככה, אבל אם כן, לא ברור איך נשארו לי אנרגיות להגיע עד הלום. כמה שברונות לב, כמה תסכולים, כמה ירידה לפרטים - אם הייתי בקיא ועסוק במשהו כמו שאני בקיא ועסוק בתככים של כיתות ב' 1 ו-2, הייתי מקבל עליו פרס נובל לבטח. לו היו לי רגשות עזים אל דברים אחרים כמו הרגשות העזים שיש לי כלפי הילדות והילדים שמעליבים או מרגיזים את הילדה והילד שלי, הייתי כבר יוצא מדעתי ומאושפז בכפייה.

כשאני חושב על-כך שרוב האנשים הם פחות או יותר כמוני, אין אלא להתפלא על הנס הגלוי ששמו מדינת ישראל - איך מצליח כל המשק הזה להתנהל, לא ברור לי. לא אתפלא אם כל המפולת הזו בבורסות העולם ארעה בדיוק בגלל דברים כאלה. לא ברבור שחור ולא לוטרה ירוקה: ילדה בת שמונה שרבה עם חברתה איפשהו בסין או בסן פרנסיסקו, והורה, מתוסכל בגלל דמעת בתו (ואין דבר שאפשר לטבוע בו מהר ועמוק יותר מאשר דמעה של ילדה), שלחץ בטעות על כפתור ה"קנה" במקום על כפתור ה"מכור" או להפך.

ד. אבל עם כל הכבוד לילדים, השבוע אציין את יום הולדתי הארבעים וחמישה. אני יודע בדיוק מה הולך לקרות כי הכול כבר קרה כל-כך הרבה פעמים: לא ארצה לחגוג בשום צורה (תוגת ילדי סוף החופש עוד טבועה בי), ובסוף, כשאף-אחד לא יחגוג לי בשום צורה אתעצבן ואתעצב עד מאוד שלאף-אחד לא אכפת ממני. כל אחד והחבילה שלו; אני לא שופט אתכם, אל תשפטו אותי.

הייתי רוצה לומר שאולי השנה אשנה ממנהגי. אחרי הכול, אני לא אותו אדם שהייתי. השנה וחצי האחרונות שינו אותי, יש משהו די מלמד בלהיות חולה ולהבריא. הייתי מאוד רוצה לומר משהו כזה, אבל אני יודע די בוודאות שזה לא יקרה. מה שהרבה יותר סביר שיקרה זה שהיום יעבור בסידורים אחרונים ודחופים של סוף החופש הגדול, טבולים באותה תוגה מוכרת. בערב ארים כוסית לחיי.

אל תבינו אותי לא נכון: אני לא מתלונן. ההיפך. אני מרוצה מהם, מחיי, כמו שלא הייתי מרוצה מהם המון שנים. חיי הם זמן האיכות שלי עם עצמי. לפני כמה ימים ראינו את טרילוגיית "בחזרה לעתיד", ואם מישהו היה מראה לדרור בן השמונה את דרור בן ה-45, לא הייתי מאמין שיכול להיות כל-כך סבבה. אמנם אין לי הרבה כסף או מעמד מכובד בחברה, אבל עוד נשאר לי קצת שיער ואני נוסע באופניים, ויש לי כליה שעובדת ולהקה שמנגנת ומשפחה שמתפקדת וכמה חברים וטור בעיתון, ויש ימים שאני מסתובב בתל אביב ומרגיש כמו ראש העיר.

רציתי לומר שאני מסתפק במועט, אבל זה לא נראה לי מועט בכלל. ככה זה כשכבר שנה וחצי אתה קם בלי כאבים. יכול להיות שיהיה מי שיאמר שזה כלום. אז בסדר, שיהיה כלום. עדיף בהרבה מלא כלום.

ה. לפעמים אני נלחץ מהעתיד ומהפנסיה וכל זה. יש לי סיבות טובות, כמו לכולם. מקומות עבודה יכולים להיסגר, שתלים מועדים להידחות, אנשים אהובים עלולים לחלות. יש כל-כך הרבה דברים רעים שיכולים לקרות, זה בטוח.

אבל יש גם דברים טובים שיכולים לקרות. לפני שבועיים הופענו בשבי ציון, ליד נהריה. בסוף ההופעה ניגש אליי איש מהקהל. אני בן 82, אמר לי, והיום בהופעה שלכם עשיתי שני דברים בפעם הראשונה: הייתי בהופעה ושתיתי צ'ייסר, אז תודה רבה.

לעזאזל, אמרתי לעצמי, חשבת שהבנת משהו על החיים, הא? לא הבנת כלום! תמיד יהיה עוד משהו טוב ומשהו חדש שיכול לקרות. יהיה מי שיאמר שזה משהו קטן, כמעט כלום? אז בסדר, שיהיה משהו קטן, כמעט כלום. עדיף בהרבה מהאלטרנטיבה.

לא ראיתי נרות עד כיתה ו', אמרתי לילדים, וגם אז - רק כבויים. רק אל תספר שוב על טלוויזיה בשחור-לבן, ביקשו

 גם סופרמן היה עיתונאי / איור: תמיר שפר