למה אנחנו מתעקשים על יעד אינפלציה של 1%-3%?

החלטתה השישית ברציפות של הוועדה המוניטרית של בנק ישראל להותיר את שיעור הריבית ללא שינוי הייתה החלטה אמיצה. היא שיקפה את התחושה שכנראה שוררת בוועדה של חוסר אונים כמעט מוחלט מול מציאות עולמית קיצונית והעדר חלופות טובות בניהול המדיניות המוניטרית. כשזה המצב, הדחף לעשות משהו - ולא משנה מה, העיקר לפעול וליצור רושם שאנחנו שולטים בעניינים - הוא גדול ביותר, ודרוש אומץ לעמוד בפיתוי.

כמה כבר הצביעו על כך שההודעה המתלווה להחלטה, שתפקידה להסבירה, הייתה רשימה של סיבות מדוע יש להוריד את הריבית ו/או לנקוט פעולת הרחבה מוניטרית אחרת. אולם חברי הוועדה לא הצליחו לשכנע אפילו את עצמם בטענות שהציגו והעדיפו לשבת בחיבוק ידיים. את פשר הסתירה לכאורה בין הנימוקים להחלטה לבין ההחלטה עצמה אפשר למצוא בפסוק מספר משלי: "ומודה ועוזב ירוחם". הוועדה הודתה, לפחות במשתמע, שאין לה מושג ירוק מה לעשות מול מציאות מקומית וגלובלית מורכבת, מבולבלת וגם תנודתית בצורה אימתנית. לכן היא החליטה להימנע מכל עשייה. כלומר, הניהול הטקטי של המדיניות המוניטרית הוא ראוי לשבח, בהתחשב בתנאים הבלתי-אפשריים שבהם הוא מתבצע. הבעיה היא עמוקה הרבה יותר ומגיעה עד לתפיסות היסוד של המדיניות.

כל הודעת החלטה של הוועדה מתחילה במשפט האומר כי "ההחלטה ל... (כאן מובאת מהות ההחלטה - להוריד, להותיר, להעלות) את הריבית לחודש פלוני ... עקבית עם מדיניות מוניטרית שנועדה (להשיג את) יעד יציבות המחירים של 1% עד 3%..."

נוסחה זו הפכה למנטרה שהיא כה מובנת מאליה עד שאיש אינו מתייחס אליה עוד. אבל אולי הגיע הזמן לשאול שאלה פשוטה, אמנם אפיקורסית: מדוע "יעד יציבות המחירים", המכונה בדרך כלל "יעד האינפלציה", עומד על 1% עד 3% בשנה? בעצם, מדוע הוא קיים בכלל?

שאלה כה פשוטה זקוקה להסבר. נתחיל בהיסטוריה: פעם, לפני המון שנים, סבל העולם ממחלה כלכלית ששמה אינפלציה (שהגדרתה המקובלת היא "עלייה ממושכת וכללית ברמת המחירים במשק"). מדינת ישראל הפכה למקרה חמור של מחלה זו, עד שב-1985 הגיע צוות רופאים רציני והממשלה אז אפשרה לו לבצע ניתוח שהפך את מצב המחלה מ"קריטי" ל"נשלט אבל כרוני" בלבד. השלב הבא היה ב-1991, כאשר רה"מ יצחק שמיר החליט למנות לנגיד בנק ישראל את יעקב פרנקל, ישראלי לשעבר ששימש פרופסור באוניברסיטת שיקגו והחזיק בדעות שנחשבו נוקשות ביחס לצורך להדביר את האינפלציה. עם הגעתו ארצה, הוא הודיע שהמטרה היא להשיג "רמת אינפלציה אירופית", כלומר, 3%-4% בשנה, לעומת רמה של כ-15% ששררה אז במשק.

היומרות של פרנקל עוררו גיחוך ובוז בחוגים כלכליים, עסקיים ופיננסיים במשק, אבל זה לא הרתיע אותו. הוא שכנע את הממשלה לקבוע "יעד אינפלציה" - מושג כלכלי שהיה רווח ואופנתי אז, במיוחד בחוגים שבהם פרנקל התחכך. החלטת ממשלה קבעה יעד זה לטווח של בין 1% ל-3% בשנה, והרי לכם נוסחת הפלא, ששרדה מאז קביעתה ב-1994 ועד עצם היום הזה ללא שינוי ואף ללא עוררין. פרנקל לא הסתפק בהכרזה הזאת; יחד עם סגנו ויורשו לעתיד, דוד קליין, הוא גם הגשים את היעד, בעקביות ובנחישות שהוציאו את הממסד העסקי-פיננסי מדעתו הקולקטיבית. ואם נחתוך לשורה התחתונה, הרי שבשמונה השנים 1999-2006 הייתה רמת האינפלציה הממוצעת במשק הישראלי 1.35% בשנה בלבד - נמוכה יותר מזו של ארה"ב, בריטניה, צרפת ואפילו גרמניה ושווייץ.

העולם השתנה, המדיניות נתקעה

עד כאן סקירה היסטורית קצרה. עכשיו נעבור למדיניות כלכלית. אם בשנות השמונים והתשעים של המאה הקודמת היה המאבק באינפלציה הנושא המרכזי במדיניות המוניטרית, הרי שבמאה החדשה השתנתה הנימה. כבר בתחילת המאה, בצל המיתון של 2000-2002, הוריד נגיד הפד אז, אלן גרינספן, את הריבית לאחוז אחד בלבד והשאיר אותה שם לתקופה ממושכת.

לימים הותקף גרינספן מכל עבר על מדיניות זו, שלדעת רבים זרעה את זרעי הפורענות והכשירה את הקרקע במערכת הפיננסית האמריקאית לבועת הנדל"ן והמשכנתאות שהתפוצצה ב-2006-2007 והתפתחה לכדי משבר כללי עולמי בהמשך. אולם תקדים זה לא הרתיע את בן ברננקי, יורשו של גרינספן, כמו גם את נגידי הבנקים המרכזיים האחרים בעולם, מנקיטת מדיניות מוניטרית מרחיבה עוד יותר בעקבות המשבר הגדולשל 2007-2009, מדיניות הכוללת אמצעים חסרי תקדים ובהיקפים שהיו נחשבים קודם דמיוניים.

בעצם, זה קרוב לשבע שנים שורר בארה"ב שיעור ריבית של כמעט אפס, וכך גם ביפן, באירופה, בבריטניה ועוד. רשימה הולכת ומתארכת של מדינות אף הורידה את הריבית הרשמית אל מעבר לרמת האפס, כלומר בנקים נדרשים לשלם ריבית שלילית כדי להפקיד כסף בבנק המרכזי, ולקוחות של בנקים מסחריים משלמים לבנק על הזכות להפקיד את כספם אצלם. אולם - וזו הנקודה המכרעת - למרות שיטפון מונטרי כלל-עולמי, בהיקפים שאיש לא חלם עליהם קודם, וחרף ההתמדה במדיניות זו לאורך יותר שנים משדמיינו שיהיה אפשר להתמיד בה, לא זו בלבד שלא נוצרו לחצים אינפלציוניים (כפי שציפו רוב הכלכלנים ב-2008), העולם המפותח שרוי היום ברמת אינפלציה אפסית ו/או באינפלציה שלילית, ו/או במצב של דפלציה ממשית (להגדרה של דפלציה, ראו ההגדרה לעיל של אינפלציה והחליפו את המילה "עלייה" ב"ירידה").

כלומר, בעשור השני של המאה ה-21 שוררת מציאות הפוכה לחלוטין במשק העולמי מזו ששררה בשלהי המאה ה-20. אפשר וגם צריך לדון בכובד ראש על הגורמים לכך ועל המשמעויות החמורות ומרחיקות הלכת של מהפכה כלכלית-פיננסית זו, המשפיעה על כל תחומי החיים. אבל מה שלא ניתן לעשות במסגרת דיון זה הוא להעמיד פנים שמאומה לא קרה ושאפשר להמשיך ב-2015 באותן תפיסות עולם, באותה מדיניות, באותן סיסמאות שהיו ב-1994. האם בבנק ישראל ובבנקים המרכזיים האחרים עדיין משתמשים במערכות חיוג ישירות כדי להתחבר לאינטרנט? האם מחפשים אתרים דרך Alta Vista (שיסלחו לי הצעירים)? האם יש משהו שעדיין מתנהל כפי שהתנהל ב-1994?

לכן השאלה שלי היא זאת: מדוע יעד האינפלציה עומד עדיין על 1%-3% בעולם שבו אין לחצים אינפלציוניים אלא להיפך, הלחצים הדפלציוניים הולכים ומתגברים מיום ליום? בעצם, מהי התועלת בקיומו של יעד אינפלציה אם הבנק המרכזי הישראלי אינו מסוגל להשיג אותו בגלל עוצמתם של הכוחות הדפלציוניים המשתוללים בעולם? לאחר כישלונותיהם המהדהדים של בנקים מרכזיים ביפן, שווייץ ועכשיו סין לבלום את הכוחות האלה, איך בנק ישראל מצפה לעשות זאת?

ואולי זו השאלה שצריכה להישאל: האם לבנק ישראל יש האומץ להודות שלא רק ברמה הטקטית אלא גם ברמה האסטרטגית ואפילו ברמה התפיסתית אין לו היכולת להתמודד עם מצב המשק העולמי? שהוא, בדומה לעמיתיו הגדולים והקטנים, איבד את השליטה על הנעשה? שהסכר הגדול שהקימו והגביהו וחיזקו לאורך שבע שנות מדיניות מוטעית והרסנית מאז המשבר הקודם הולך ונסדק ועכשיו עומד להיפרץ - ואין לאל ידם?

הכותב הוא יועץ כלכלי עצמאי