עייפים, עייפים מאוד

פרנק קנדי הוא מלח הארץ. אבות אבותיו התיישבו בפינה הצפון מערבית של מדינת אילינוי לפני 180 שנה. הוא האמן התושב של גאלינה, עיר מחוז זעירה, שלוש שעות נסיעה משיקאגו. הוא מצייר את גאלינה ומתאר אותה בחום פטריוטי השמור לקהילות קטנות. אמריקה שאבה פעם את כוחה מקהילות כאלה.

בגאלינה מתגוררים 4,000 בני אדם ופחות, אבל היא סיפקה תשעה גנרלים לצבאות הצפון במלחמת האזרחים לפני 150 שנה. אחד הגנרלים, יוליסיס גרנט, קיבל את כניעת הדרום, ב-1865, ונבחר שלוש שנים אחר כך לנשיא. בגאלינה כתב הרמן מלוויל את "מובי דיק", על רב-חובל, שחיפוש אובססיבי אחר לווייתן לבן הורס אותו ואת פקודיו. מה לנו מטאפורה טובה מזו לפוליטיקאים השוחרים כוח, גדולה ופירסום.

פרנק קנדי חצה השבוע את הגבול המפריד את אילינוי מאייווה, ושם את פעמיו אל העיר דביוק (Dubuque). הוא רצה להאזין לאיש השוחר עכשיו כוח וגדולה, וקוצר יבול שופע של פירסום. שמו של השוחר דונלד טראמפ, הוא מתמודד על מועמדות המפלגה הרפובליקנית לנשיאות, וביום ג' השבוע הוא נאם באוזני היכל ספורט מלא וגדוש בדביוק.

קנדי שמע על הנאום המתוכנן בשבוע שעבר, ומייד סר אל הסטודיו הצנוע שלו, וצייר את טראמפ בחברת כוח וגדולה: לצד שניים מן הנשיאים הרפובליקניים המהוללים ביותר בתולדות אמריקה, לינקולן של מלחמת האזרחים ותיאודור רוזוולט של תחילת המאה ה-20. הוא רצה למסור את הציור הזה במתנה לטראמפ, במו ידיו. הציור מעוטר במלים "הגדולים מכולם", ובתחתיתו מופיעה הכתובת "ועכשיו, טראמפ 2016".

כמו ב-1912

בחירתו של קנדי הייתה מעניינת: לינקולן ותיאודור רוזוולט היו הנשיאים הלא-צפויים ביותר, שהמפלגה הזו העניקה לאמריקה. הראשון היה עורך דין אלמוני מעיר קטנה באילינוי, שנאום מחשמל אחד, ונסיבות דרמטיות מאוד, הקפיצו אל הבית הלבן. ארה"ב חבה לו את חייה. השני היה גאון והרפתקן, שקידש מלחמה על ההון הגדול והנחיל לאמריקה במידה רבה את תודעת איכות הסביבה. לא זו בלבד שיורשיהם לא דמו להם, אלא שהיורשים התכחשו למורשתם. לינקולן ורוזוולט לא היו רפובליקנים טבעיים.

את רוזוולט הממסד המפלגתי תיעב תיעוב עמוק. רוזוולט השיב לממסד הזה כגמולו. ארבע שנים לאחר שעזב את הבית הלבן, הוא חזר וניסה להיבחר למועמד המפלגה לנשיא. אז עדיין לא הייתה הגבלה על אורך כהונתם של נשיאים. הממסד הכשיל את בחירתו, והוא פרש מן המפלגה והתמודד באופן עצמאי. הוא לא הצליח להיבחר, אבל התמודדותו הבטיחה את נצחון הדמוקרטים.

הם, הדמוקרטים, היו שמחים לראות את טראמפ מעולל לרפובליקנים מה שעולל להם רוזוולט ב-1912. טראמפ עצמו אמר בגלוי, שאם הרפובליקנים לא יעניקו לו את מועמדותם לנשיא, הוא יתמודד באופן עצמאי. הדעת נותנת שהתמודדותו תבוא על חשבון הרפובליקנים. הממסד של המפלגה אובד עצות. הוא סולד מפני טראמפ.

סקרי דעת הקהל מראים פעם אחר פעם, נגד כל הציפיות הטבעיות, שטראמפ מוביל בהפרש ניכר במירוץ הצפוף מאוד של הרפובליקנים.

השבוע מאיים הממסד של המפלגה במדינת דרום-קרוליינה לאסור על טראמפ את ההתמודדות בבחירות המקדימות של המדינה בחודש פברואר הבא, אם לא יקדים להתחייב לתמוך במועמד המפלגה לנשיאות, יהיה אשר יהיה. קשה להאמין שאיסור כזה יעמוד במבחן ציבורי או משפטי, אבל עצם הדיון בו רומז על החרדה המתפשטת במפלגה מפני התוצאות של עליית טראמפ. הסקר האחרון בדרום-קרוליינה העניק לטראמפ 30%, יתרון של כמעט 20% על פני המקום השני.

חורחה, תצא בחוץ

אפילו בשבוע העומד בסימן טלטלות פיננסיות, טראמפ מצליח להשתחל אל מרכז תשומת הלב. מסיבת עתונאים במדינת אייווה השבוע העמידה את טראמפ בעימות חזיתי עם אחד העתונאים רבי ההשפעה ביותר באמריקה, חורחה ראמוס, מגיש החדשות הראשי של "אוניביסיון", רשת הכבלים בלשון הספרדית. היא משדרת לכל אמריקה הלטינית, ומגיעה אל מיליוני היספאנים בארה"ב עצמה.

ראמוס אמנם אינו מוזכר בנשימה אחת עם שדרי הטלויזיה דוברי האנגלית, אבל הוא משפיע במישרים על דפוסי המחשבה וההצבעה של קבוצה אתנית גדלה והולכת. משקלה האלקטורלי כה ניכר עד שמקובל להניח, כי שום מועמד לא יוכל עוד להיבחר לנשיא בלי נתח ניכר של קולותיה. ההיספאנים, או "לאטינוס" כפי שמקובל לכנות אותם, היטו את הבחירות לנשיאות ב-2012 לטובת ברק אובמה.

ראמוס קם ממקומו במסיבת העתונאים, כדי להציג שאלה מבלי לקבל את רשות הדיבור. טראמפ ציווה עליו לחזור ולשבת. ראמוס עמד על שלו, והתחיל לשאול. טראמפ זקף גבה לעבר אנשי הבטחון שלו, וראמוס הושלך מן האולם. עד מהרה התחוורה לטראמפ טעותו, וראמוס הוחזר, והורשה לשאול.

טראמפ ניסה להיות נחמד, גם כאשר ראמוס שאל אותו על תכניתו לגרש את כל 11 מיליון המהגרים הלא-חוקיים מאמריקה הלטינית. טראמפ הטעים שהלאטינוס אוהבים אותו. ראמוס הזכיר לו שבסקרים, 75% מן הלאטינוס מתנגדים לו. איך בדיוק הוא חושב לזכות בתמיכתם? הוא ייצור מיליוני מקומות עבודה בשבילם, אמר טראמפ.

מבוקשת: שמרנות חומלת

שועי המפלגה הרפובליקנית יודעים, שאת המוסיקה הצורמת הזו מוכרחים להפסיק. טראמפ הוא תזכורת יומית ללאטינוס, שהמפלגה מתנגדת לנוכחותם, או עוינת את זכויותיהם. התארכות בכורתו בסקרים היא סיבה מכריעה בשביל הרוב הגדול של הלאטינוס להעדיף את הדמוקרטים. אבל שועי המפלגה מתקשים להשליט את העדפותיהם. אלה הנוטים להצביע בבחירות המקדימות קרובים לדעתו של טראמפ יותר מאשר לדעת הממסד. הם גם אוהבים את פיו הגדול ואת נכונותו לשחוט פרות קדושות.

המפלגה זקוקה לטריק מסוג זה של שנת 2000, כאשר הממסד התארגן מבעוד מועמד להבטיח את בחירת ג'ורג' בוש הבן. בוש נחשב למועמד ה"שוויק" ביותר, מפני שלא דבק בו הכתם של קריירה ארוכה בוושינגטון השנואה, אבל בייחוד מפני שהוא ייצג זן חדש של "שמרנות בעלת חמלה".

זה היה ניגוד הכרחי עם השמרנות הפיסקאלית הקשוחה של שנות רונלד רייגן, שהחשיבה עקרונות כלכליים מופשטים, ומיעטה לעסוק בתוצאות האנושיות של החלתם. אגב, בוש הבן קיבל יותר קולות היספאניים מכל מועמד רפובליקני לפניו ואחריו.

שמרנות של חמלה כמו התדפקה על שערי המפלגה גם הפעם. שני טוענים לנשיאות ממדינת פלורידה סימלו אותה: האח השני לבית בוש, ג'ב, מושל לשעבר, נשוי לילידת מקסיקו, "דובר ספרדית שוטפת"; והסנאטור הצעיר מרקו רוביו (42), בן למהגרים קובנים, שהסקרים אמנם לא חזו לו נצחון, אבל הראו שהוא האופציה השנייה הפופולרית ביותר של תומכי המפלגה. מועמדות של בוש או של רוביו הייתה מעניקה למפלגה סיכוי, לפחות סיכוי, בין הלאטינוס.

"קדימה, חיילים נוצריים"

נסיקתו של טראמפ טרפה את כל הקלפים. מועמדותו כל-כך לא רצינית, עד שהיא קרובה למוקיונות. היא הפכה את האבסורד לקרדום לחפור בו. תוכנה היחיד הוא הקנטות וקינטורים. ההערות המיזוגניות הנבזיות של טראמפ על מגישה פופולרית מרשת פוקס, או נסיונו לגרוע את הילת גיבור המלחמה מן הסנאטור ג'ון מקיין, היו תוצאה ישירה ובלבדית של ביקורת שהמגישה והסנאטור השמיעו עליו. לעג, סרקזם וזלזול הם החצים היחידים באמתחתו של האיש הזה, שאינו מסוגל לנסח עמדה ברורה אחת בענייני מדיניות.

אף על פי כן, תומכיו אינם נרתעים אף כמלוא הנימה. סוקרי דעת הקהל המנסים להבין את מהות התמיכה, או את תוחלת החיים שלה, פילחו אותה לפלחים, וגילו שטראמפ נהנה מיתרון בכל מיגזר של המפלגה, כולל בין נוצרים אוונגליסטים חסודים. בעל טור ב"ניו יורק טיימס", פרנק ברוני, כותב השבוע בתערובת של לגלוג ושל תדהמה, תחת הכותרת "קדימה אל טראמפ, חיילים נוצריים" (פרפרזה על המנון דתי מפורסם): "אילו חשקתי בהערצתם של הנוצרים הקולניים והמחמירים ביותר באמריקה ובבברכתם, האם היה עליי להתחתן שלוש פעמים? להתרברב בכיבושיי המיניים? להשפיל נשים? לרדת אל הרמה הרטורית הנמוכה ביותר כמעט בכל עניין? לעודד מהמרים לאבד את חסכונותיהם בבתי הקזינו הנושאים את שמי? לקרקר ללא הרף על הכסף שצברתי? נראה שזה עולה יפה אצל דונלד טראמפ".

אם לא דונלד, אז ברני

אנחנו שומעים זה חודשיים שטראמפ אינו אלא חזיון תעתועים, והוא יפוג לאחר השערורייה הראשונה, או לאחר ויכוח הטלויזיה הראשון. השערוריות מתרבות, והוויכוח הראשון נערך לפני שבועיים. טראמפ נחשף, הוקע וגונה. אבל הוא מוסיף לרחף בסביבות 30%, ונשקף לו סיכוי מצוין לנצח בשני הסיבובים הראשונים של המקדימות, בעוד ארבעה חודשים ויותר.

אף כי קשה מאוד להאמין שהמפלגה תמשח אותו למועמדה, היא תהיה מוכרחה להתחשב במצב הרוח שהניב אותו: מאיסה בסדר הפוליטי הקיים. כרגיל, אין באמריקה כלים לשקף מצב רוח כזה. הפעם האחרונה שבה מפלגה חדשה הצליחה להגיע לבית הלבן הייתה ב-1860. הפעם האחרונה שבה מפלגה בחרה מועמד לנשיאות על אפו ועל חמתו של הממסד הייתה ב-1972. אבל הנדסה אלקטורלית יעילה מוכרחה להתחשב במצבי רוח, כדי להביא את תומכיה המאוכזבים אל הקלפי.

זו אגב בעיה המתחוורת והולכת גם אצל הדמוקרטים. שם נוסק סוציאליסט יהודי קשיש, ברני סנדרס, ממדינת ורמונט הקטנטנה, אל עמדת איום על הילרי קלינטון. סגן הנשיא ג'וזף ביידן שוקל עכשיו ברצינות גמורה להצטרף להתמודדות. מה מעניין היה לשמוע את פרנק קנדי הנ"ל, האמן מן העיר הקטנה גאלינה, מדבר על הבחירות. הוא אמנם צייר את טראמפ בחברת לינקולן ורוזוולט, אבל בעצמו עדיין לא החליט בעד מי יצביע. הוא מתפעל באותה מידה גם מסאנדרס, בקוטב השמאלי.אכן, האמריקנים עייפים מן הפוליטיקאים שלהם. אבל מי בעצם אינו עייף מן הפוליטיקאים שלו, ובאיזו דמוקרטיה מערבית אין כיסופים אל "משהו אחר". זה טוב וזה רע, מפני שבנסיבות כאלה נפתחים שערים מבלי לדעת מי ייכנס בהם.

רשימות קודמות ב- yoavkarny.com וב-bit.ly/1aPv4Id

ציוצים (באנגלית) ב- twitter.com/YoavKarny