ארץ אוכלת מינוייה

ים המילים הרעות שנשפכו נגד מינויו של תת-אלוף (במיל') גל הירש למפכ"ל המשטרה, מאז הכריז עליו השר לביטחון-פנים, גלעד ארדן, שלשום (ג'), מלמד עד כמה אנחנו יכולים להיות גם ארץ אוכלת מינוייה. אף שהביקורת נראית ממבט ראשון חריגה בעוצמתה, האמת היא שלא כך הוא. למעשה, מדובר בעוצמת ביקורת שמתלווה בתקופה האחרונה כמעט לכל מינוי, או ניסיון מינוי, של אדם לתפקיד ציבורי.

ניקח למשל את המפכ"ל לשעבר משה קראדי, אחד המבקרים הגדולים של מינוי הירש למפכ"ל, שחבר אתמול (ד') לבכירי המשטרה לשעבר, שנזעקו נגד המינוי. למרבה האירוניה, כאשר קראדי עצמו מונה למפכ"ל על-ידי השר לשעבר צחי הנגבי ב-2004, התלוותה למינוי ביקורת דומה, שגרסה כי לקראדי אין את הניסיון הדרוש למלא את התפקיד. עד כדי כך, שמינויו של קראדי אף גרר פרישה של ארבעה ניצבים מהמשטרה.

כאשר החליף יו"ר ההסתדרות הנוכחי אבי ניסנקורן, את היו"ר הדומיננטי הקודם עופר עיני בתפקיד, בנובמבר 2013, זעקה הביקורת החריפה שרובה באה מבית, כי שיטת העברת "המלוכה" בהסתדרות בירושה, כפי שעשה עיני, איננה ראויה ואינה דמוקרטית.

כאשר נבחר השופט אשר גרוניס לנשיאות בית-המשפט העליון, לווה המינוי בביקורת חריפה כי מדובר במינוי פוליטי של אדם שמרן, שיחליש את בית-המשפט העליון. הביקורת התפוגגה במהלך כהונתו של גרוניס, שנותר אמנם שמרן בדעותיו, אך בתקופתו עמד ביהמ"ש העליון איתן מול הכנסת, ובין היתר פסל את התיקון לחוק למניעת ההסתננות, וכפה על שני ראשי ערים מכהנים, שהועמדו לדין, לפרוש מכהונתם.

בעצם לא צריך להרחיק לכת עד לקראדי ולגרוניס כדי ללמוד על מידת הנהי והבכי שבה מתקבל כמעט כל מינוי חדש במחוזותינו. רק לפני כשבועיים הודיע ראש-הממשלה, בנימין נתניהו, שהחליט למנות את השר דני דנון לשגריר באו"ם. מיד אחרי ההודעה הוצפו כל כלי התקשורת בביקורות חריפות על המינוי הן מצד גורמים פוליטיים והן גם מכיוונים אחרים.

אחת הביקורות גרסה, כי הבחירה בדנון לשגריר, תביא לחורבן ישראל בזירה הבינלאומית. הח"כית ציפי לבני טענה, כי נתניהו "החליט להפקיר את מדינת ישראל בקרב המדיני הקשה בזירה הבינלאומית". דנון אולי אינו בעל שיעור-קומה כשל שגרירינו המיתולוגיים באו"ם - אבא אבן וחיים הרצוג - אבל המבקרים שכחו שני דברים: שהבחירה בדנון נעשתה בסמכות וברשות, וכי מינוי שגריר לאו"ם כמעט תמיד היה מינוי פוליטי.

וחשוב מכך, המבקרים שכחו שדברור המדיניות של ישראל אינו העיקר, אלא המדיניות עצמה שאותה מדבררים. היטיב להביע רעיון זה הסופר ניר ברעם (שאינו חשוד בכך שהוא מחסידיהם של דנון ונתניהו), שכתב כי: "מדוע שיהיה אכפת לכם מי מדברר באו"ם את מדיניות הממשלה הגרועה הזו? מצדי, שדונלד דאק יהיה השגריר באו"ם. די כבר לעשות 'הסברה' כל הזמן וללהג על 'מעמדה של ישראל בעולם'. מעמדה של ישראל ישתפר כשהיא תנקוט פעולות חיוביות".

ונחזור למינוי המפכ"ל. נתאר את התרחיש הבא: במקום להודיע על מינויו של הירש למפכ"ל, ארדן היה מבשר כי הוא בחר בניצב בנצי סאו, ממלא-מקום המפכ"ל, לתפקיד המפכ"ל. האם הביקורת הייתה אז חריפה פחות? ספק רב. סביר יותר שרבים מהמתנגדים למינוי של הירש ואחרים, היו מחפשים ומזכירים פגמים בעברו, וטוענים כי היה צריך למנות לתפקיד מישהו מחוץ למשטרה, כדי שהוא יעשה בה סדר.

ביקורת על מינויים ועל אנשים היא דבר חשוב, אבל כאשר היא נעשית משיקולים בלתי-ענייניים, אוטומטיים, או באופן מוגזם, היסטרי כמעט, כפי שנעשה במקרה של גל הירש, היא עלולה לגרום יותר נזק מתועלת. כשאדם ממונה לתפקיד כה חשוב, כמו מפכ"ל המשטרה, ראוי גם - לצד החשש והביקורת - לתת בו קצת אמון, מידה של אשראי, ולהעניק לו קצת גיבוי. אחרת הסיכויים להצלחתו כמעט אינם קיימים. והרי בסופו של דבר, הצלחתו, היא הצלחתנו.