החלק הכי יפה ביום הוא השקיעה: הפלא של פדרר שמסרב להיגמר

אחד המיתוסים שצמחו בתקופה שרוג'ר פדרר הנהיג דיקטטורה בסבב הגברים, בין 2004-2007, היה שהוא אף פעם לא מזיע. הסיפור הזה לא היה ממש אגדה אורבנית - באותה תקופה האיש איכשהו תמיד נראה כמו בנאדם שהרגע יצא מהמקלחת - אבל בכל זאת גם עבר מפה לאוזן בסבב. ג'סי לווין, טניסאי קנדי-אמריקאי שרוב הקריירה שלו הסתובב במאייה השנייה בעולם, היה אחד היריבים הקבועים של פדרר במחנות האימונים שהוא עורך בחום הצורב של דובאי פעמיים-שלוש בשנה. פדרר, לווין סיפר, מתאמן עם קוצב לב כדי לבדוק כל הזמן את הדופק ואת זמני ההתאוששות שלו, אבל "אני עדיין לא חושב שראיתי את רוג'ר מזיע".

בסביבות גיל 30 הזיעה התחילה להופיע מדי פעם על הפנים והחולצות של פדרר, מה שהפך אותו - יחד עם הירידה מהשלטון והפיחות בכמות התארים - למשהו הרבה יותר קרוב לבן אנוש. אלא שעכשיו, בגיל 34, צומח מיתוס חדש על פדרר: שהוא לא ייגמר לעולם; שצניחה פתאומית ביכולת, משהו שמאפיין כל ספורטאי מזדקן, כבר לא תהיה חלק מהקריירה שלו; ושגם אם הוא לא זוכה יותר בסלאמים, דווקא האפילוג - שהתחיל פחות או יותר לפני שנתיים - הוא הפרק הכי יפה בקריירה שלו, מעין שקיעה נצחית שבה השמש נשארת תלויה בדיוק בגובה הנכון כדי לצבוע את השמיים בצבעים משגעים. כמו שהוכיחו הקמפיין שלו בווימבלדון (הפסיד בגמר לנובאק דיוקוביץ') והזכייה בטורניר המאסטרס בסינסנטי.

***

המאסטרס בסינסנטי, טורניר ההכנה האחרון לקראת ה-יו.אס אופן שנפתח אתמול (ב'), הוא אחד האירועים האהובים על פדרר: זה היה התואר השביעי שלו שם. בדרך לתואר הוא ניצח את אנדי מארי (6-7, 4-6) בחצי הגמר ואת נובאק דיוקוביץ' (3-6, 6-7) בגמר, אבל כמו תמיד אצל פדרר, מה שסינוור את כולם היה פחות התוצאות או זהות היריבים ויותר הטניס שלו. "אתה פאקינג עף על כל המגרש", אמר לפדרר בהערצה פליסיאנו לופס בן ה-33, שניצח את רפא נדאל בשמינית הגמר, בסוף המשחק ביניהם ברבע הגמר (4-6, 3-6 לפדרר), ואז טלטל את ראשו בתדהמה והוציא מהפה עוד "פאק!".

גם פדרר עצמו, עושה רושם, נלכד בהלך הרוח הכללי. "אני חושב שהיום אני שחקן יותר טוב משהייתי בגיל 24", הוא אמר לפני סינסנטי, "כי התאמנתי עוד 10 שנים ויש לי עוד 10 שנים של ניסיון. אולי אין לי אותו הביטחון שהיה לי בגיל 24, כשהייתי מנצח 40 משחקים ברציפות, אבל אני מרגיש שהסרב שלי יותר עוצמתי, הבקהנד שלי יותר טוב, הפורהנד שלי עדיין טוב כמו שהוא היה, משחק הרשת שלי יותר טוב מבעבר. אני חושב שהייתי חייב להתאים את עצמי שוב פעם לדור חדש של שחקנים".

כשמסתכלים על כל אלמנט בנפרד - חוץ מהפורהנד, שבעבר היה יותר קטלני - זה נשמע משכנע. אבל מי שראה באדיקות את פדרר בשנות הדיקטטורה יודע שזה לא נכון. באותן שנים, כתב הסופר הנהדר דייויד פוסטר וואלאס במסה "פדרר כחוויה דתית", שנכתבה אחרי ביקור בווימבלדון 2006, פדרר היה שייך "לאותם ספורטאים נדירים ועל טבעיים שנראים פטורים, לפחות חלקית, מחוקים פיזיקליים מסוימים - סוג שאפשר לכנות אותו גאוני, או מוטנט, או אווטאר. כמו עלי, ג'ורדן, מראדונה וגרצקי, הוא נראה גם יותר וגם פחות ממשי מהאנשים שנגדם הוא משחק. במיוחד בבגדים הכל-לבנים שווימבלדון עדיין נהנה להיות מסוגל לדרוש, הוא נראה כמו מה שהוא בהחלט (אני חושב) עשוי להיות: יצור שהגוף שלו הוא גם בשר וגם, איכשהו, אור".

האור הזה השתנה בשנים האחרונות, זה קרה לכל האווטארים בגיל מתקדם, אבל פדרר הצליח לשמור עליו מהם ביופיו - ולא רק בזכות הכישרון החד פעמי שלו. מאז 2007 פדרר עובד לפי לו"ז שנתי עם כמה עוגנים: לפחות חודש בלי טורנירים אחרי אליפות אוסטרליה, אחרי עונות החימר והדשא הצמודות, אחרי ה-יו.אס אופן, ופגרה של חודש בסוף השנה. זו אחת הסיבות שהוא לא סבל מאף פציעה רצינית בקריירה של כמעט 18 שנים בסבב, מה שאפשר לו לקבוע את האחד השיאים הכי מדהימים בטניס: היו.אס אופן הנוכחי יהיה הגראנד סלאם ה-64 ברציפות שהוא משתתף בו. "רוג'ר מאוד טוב בלהקשיב לגוף שלו", אמר פייר פאגניני, מאמן הכושר שלו ל-ESPN, "ואז להגיד למאמנים שלו בדיוק איך הוא מרגיש. מעולם לא הכרתי שחקן עם כזו יכולת. אתה לא יכול להיות בכושר טוב 365 ימים בשנה. אבל אתה יכול לזהות את התקופות הכי חשובות בשנה, שבהן אתה רוצה להיות בכושר הכי טוב שלך. רוג'ר יכול לראות את ההבדל בין מה חשוב עכשיו ומה חשוב בטווח הארוך".

***

מה שלא פחות חשוב בטווח הארוך הוא פרספקטיבה - וממנה יש לפדרר בכמויות. אחרי ההפסד לאנדראס ספי האיטלקי בסיבוב השלישי באליפות אוסטרליה השנה, סיפר פדרר, "הרמתי כוסית לכבודו, ואמרתי: 'תודה שנתת לי יותר זמן עם המשפחה שלי'. זה היה קצת חצוף, אני מניח, אבל אמרתי גם 'תודה שנתת לי יותר זמן להתאמן, כי אני מניח שאני צריך לעבוד על המשחק שלי, אחרת לא הייתי מפסיד בסיבוב השלישי". חודשיים אחר כך הוא פטר הפסד לדיוקוביץ' בגמר טורניר אינדיאן וולס באותה צורה: "אני לא הולך לחשוב על המשחק הזה, על הרגע הזה, עוד הרבה זמן. הוא כנראה יישכח בעוד 25 דקות או משהו כזה".

היכולת לשכוח מהפסדים לא פגעה כהוא זה ברעב של פדרר לטניס, שניכר באפילוג יותר מאשר בכל שלב בעלילה הנפלאה שלו. ברור שהשילוב בין רעב כמעט חסר תקדים למשחק, תכנון אופטימלי של הקריירה, וגישה מאוזנת להפליא לספורט ולחיים לא מבטיח שפדרר תמיד יישאר ברמות הכי גבוהות של המשחק, אבל זו לא הנקודה. הנקודה היא שפדרר הצליח לשכנע אותנו שזה יקרה. בדיוק כמו שפעם הוא שכנע אותנו שהוא לא מזיע.