במדינת חלם קוברים את הגז

באחת ממעשיות העיירה חלם מסופר על אוצר שהתגלה בעיירה. לאחר ויכוחים אינסופיים כיצד לחלק ביניהם את הכסף העלו חכמי חלם הצעה מבריקה: לקבור את האוצר מחדש באדמה וכך להחזיר לעיירה את שלוותה. פתרון ברוח דומה צובר בימים האחרונים פופולריות גם בקרב אישים ישראלים הידועים בחוכמתם. לדעתם, השארת הגז של לוויתן באדמה עדיפה על הוצאתו, במיוחד אם פיתוח לוויתן יגרום להתעשרותם של יצחק תשובה ושותפיו.

אם גז באדמה נשמע לכם כמו סוג של נכס אסטרטגי או תעודת ביטוח, אז יש לכם סיכוי לא רע להצליח בעסקים בחלם. המציאות איננה קופאת במקומה. בעולם שבו זינוקים טכנולוגיים הופכים את מה שמקובל היום למיותר מחר - יש לזמן החולף משמעות קריטית.

כל מי שקורא להשאיר את הגז באדמה צריך לדעת שמיום ליום גדלה ההסתברות שהגז יישאר שם לנצח. שוויו במקרה כזה יהיה אפס. הוצאנו לעצמנו עין רק כדי להוציא לתשובה שתיים. העולם עובר לייצור אנרגיה מתחדשת - מרוח, שמש ומים. המעבר הזה מתעכב משום שנכון להיום אין עדיין פתרונות טכנולוגיים שמאפשרים לאגור חשמל בצורה יעילה וניהול רשת אנרגיה חכמה היא אתגר ענק. זה ייקח אולי 10, 20 או 30 שנה, אבל המהפכה תושלם. הנפט, הפחם ושאר הדלקים הפוסיליים יידחקו לשוליים. עד לאחרונה העריכו מומחי האנרגיה שהגז הטבעי ישמש סוג של גשר, כדלק העיקרי שיניע את תחנות הכוח עד לעידן האנרגטי החדש. אבל התחזיות האחרונות, שפורסמו גם ב"גלובס", שוללות מהגז הטבעי אפילו את התואר הזמני הזה. "אני לא יודע אם בעוד 20 שנה תהיה מדינה", אמר פעם בכיר באוצר ובפראפרזה על דבריו אפשר לומר שאנחנו לא יודעים אם בעוד 20 שנה יהיה צורך בגז.

לכן בכל מקום שפוי בעולם שאיננו חלם יגידו לכם שפיתוח לוויתן עדיף על השארת הגז באדמה. התחזיות באוצר שמפורטות כאן מניחות שאם הגז יימכר במחיר ממוצע של 5 דולרים ליחידה, ייכנסו לאוצר המדינה בשנים הקרובות כ-55 מיליארד דולר. כדי להגיע לשם צריכים למצוא קונים לגז. היזמים חיפשו קונים פוטנציאליים מהודו ועד טוקיו. אחרי שלא מצאו, התחילו לחפש קרוב יותר, במדינות הסביבה. כך נולד הרומן עם חברות הגז במצרים, שיוביל אותנו כנראה לשוקת שבורה, לא בפעם הראשונה. מה שצריך לעשות עכשיו זה לחפש את הקונים לגז קרוב עוד יותר. אצלנו בבית ממש. אם השוק המקומי כבר מכור ברובו למאגר תמר, צריך לפעול כדי להגדיל את השוק בדרכים יצירתיות. אפשר לתמרץ את מעבר התחבורה הציבורית להנעה בגז ואפשר לקדם את חיבור הבתים הפרטיים לרשת הולכת הגז לצורכי חימום בחורף וקירור בקיץ - כל אלה פתרונות שכבר מיושמים במדינות אחרות בעולם, והיישום שלהם בישראל תקוע שנים בסבך הביורוקרטי.

ואפשר לעשות מהלך הרבה יותר פשוט ומשמעותי: להפסיק לייצר חשמל בפחם או להקטין את היקף הייצור באופן דרסטי. מחצית מהחשמל במדינת ישראל מופקת עדיין בפחם מזהם המיובא לכאן מאוסטרליה, אינדונזיה ודרום אפריקה. המדינה לא רואה מכך כל רווח למעט הבלו המוטל על הפחם. במשרד להגנת הסביבה מעריכים ש-230 איש בשנה מתים כתוצאה משאיפת החלקיקים המזהמים שנפלטים בתהליך. אם כל החשמל המיוצר בפחם היה מיוצר בגז טבעי, הייתה צריכת הגז במשק גדלה ב-5-6 מיליארד מ"ק (BCM) לשנה - היקף קרוב לזה של העסקה עם בריטיש גז שהייתה אמורה לממן את פיתוח מאגר לוויתן. בפועל שיעור הגז המשמש לייצור חשמל דווקא יורד בעוד ששיעור הפחם עולה - בגלל ההוזלה הניכרת במחיר הפחם בתקופה האחרונה.

המחדל המקומם ביותר מתרחש בתחנת הכוח אורות רבין. תחנות הכוח הישנות בחדרה (יחידות 1-4) פועלות כבר 40 שנה והגיעו לסוף חייהן. ניתן להרוס אותן ולבנות במקומן תחנות כוח חדישות מסוג מחז"ם המופעלות בגז. תחנות כאלה, שיעמדו על שפת הים יוכלו לייצר חשמל בעלות נמוכה יותר מכל תחנה אחרת הפועלת כיום בישראל ולצרוך כ-2 BCM גז לשנה. איך ייתכן שפתרון פשוט והגיוני כל כך לא מקודם? הסיבה - כמו תמיד בחברת החשמל - היא הרפורמה התקועה. חברת החשמל רוצה לבנות את התחנות בעצמה ודורשת מהמדינה התחייבות שהתחנות יישארו בבעלות החברה. המדינה מוכנה לעסקה כזו רק במסגרת רפורמה מקיפה בחברה שמתעכבת כבר 20 שנה. במהלך הדיונים הועלו הצעות פשרה כמו תאגוד התחנות החדשות תחת חברות בנות שיונפקו בבורסה (עם או בלי גרעין השליטה) אבל אין מי שיקבל החלטה.

את הפלונטר הזה היה אפשר לפתור אם המדינה הייתה משקיעה קצת אנרגיה, אולי 10% מהאנרגיה שבוזבזה ללא תוצאות על מתווה הגז. כל שנדרש לכך הוא מנהיגות, יוזמה וקצת חשיבה מחוץ לקופסה. אבל בחלם יותר קל לקבור את האוצר.