כגובה הציפיות, גובה האכזבות

ההתחלה של שר האוצר משה כחלון ושר הבינוי יואב גלנט הייתה טובה. לא היו הבטחות גדולות והצהרות על ירידה במחירי הדירות, ולא היו תוכניות גרנדיוזיות גדולות עם כותרות שטובות לעיתונים, אבל עם פרטי פרטים שלא מסתדרים.

השרים החדשים דאז, שהושבעו במאי השנה יחד עם הקמת הממשלה החדשה, פעלו על-פי מה שנראה כמו תוכנית מסודרת מראש בכל הנוגע לענף הדיור. שר האוצר פתח את ארגז הכלים הקיים במשרד החדש שאליו הוא נכנס, ושידרג אותו בכמה כלים חדשים שיוכלו לסייע לו בתחום הדיור. כחלון שלף את מינהל-התכנון ממשרד הפנים, ואת רשות-מקרקעי-ישראל (רמ"י) ממשרד הבינוי, והציב אותם תחת מטה דיור אחד כדי לקצר תהליכים וביורוקרטיה.

כחלון לקח תוכנית ישנה בשם "מחיר למשתכן", יוזמה שכבר נוסתה בעבר והוכח שיש לה פוטנציאל, והחזיר אותה לתמונה עם שדרוג. הוא אפילו נמנע ממלחמה על קריטריונים כשהחליט להעניק הטבה בדיור לכל מחוסר דירה, ללא מוקשים בדמות מספר ילדים ו/או ותק שנות נישואין. ועוד דבר חשוב, גם שר האוצר וגם שר הבינוי, שני האחראים המרכזיים לפתרון מצוקת הדיור, נזהרו שלא לחזור על השגיאה של קודמיהם בתפקיד, ולא יצאו בהכרזות נמהרות לציבור "להמתין עם רכישת הדירות" וגם לא מיהרו לבשר על ירידה במחירי הדירות שכבר נמצאת מעבר לפינה.

נכון, היה את העניין עם מס-הרכישה, אותו צעד לא ברור שגרם למשקיעים לעוט על הדירות, ויש הטוענים שגם גרם לעלייה במחירים, אבל צריך להבין ששר אוצר באשר הוא חייב לארגן לקופת המדינה קצת הכנסות ממסים, כדי לממן תוכניות אחרות. ייתכן שזו הייתה גם המטרה של העלאת מס-הרכישה, באצטלה של תוכנית דיור, בלי לעורר את זעם ההמון על העלאת מסים.

אפשר להגיד שאם היה מדובר במהלך שיצליח לממן את התוכניות האחרות בתחום הדיור, זה היה מהלך חיובי כי הוא הופנה למשקיעים בעוד התוכניות האחרות מופנות למחוסרי דירה שזקוקים לעזרה יותר מכול. כך או כך, ההשפעה הראשונית של הצעד להעלאת המיסוי הייתה הסתערות המשקיעים על הדירות הפנויות; ושיאים חדשים ברכישת דירות, רובן על-ידי משקיעים. במשרד האוצר העריכו, כי ההשפעה המאוחרת יותר של צעד זה, תוביל דווקא לצינון השוק, אבל רק ימים יגידו אם מדובר בהנחה נכונה או לא.

אבל זה היה בהתחלה, או ליתר דיוק עד הרגע שבו נראה שבמשרד האוצר החליטו לשלוף תוכניות מהמגירה המסומנת במדבקה "תוכניות עם שם קליט שטרם גובשו עד הסוף". בשבוע שעבר, הכריזו אמצעי התקשורת על תוכנית חדשה לסיוע למחוסרי דירה להגיע לקורת-הגג הנכספת. השם הקליט שניתן לתוכנית בתקשורת היה "דירה בליסינג". האמת, נשמע ממש טוב. אבל, וזה אבל גדול, מדובר בתוכנית חדשה בשלבים ראשוניים, שעוד לא ברור כיצד היא תוכל לצאת אל הפועל. זו תוכנית שסימני-השאלה העולים ממנה גדולים מהמידע הגלוי שדלף החוצה עד כה.

כך למשל, אם זוג צעיר ייכנס לדיל "הליסינג" של משרד האוצר וישכור דירה שעליה ישלם שכירות חודשית עד שירכוש אותה לאחר 18 שנה, ממי הוא ירכוש אותה? מהקבלן? מהמדינה? הרי מישהו יצטרך להיות בעל-הבית של הדירה במשך 18 שנה, זמן די ארוך, שלא בטוח שיזמים יעוטו על המציאה להתעסק עם שוכרי דירות במשך כל התקופה. ועוד דוגמה מהחיים - מה יקרה אם הזוג הצעיר יתגרש חלילה אחרי 10 שנים? או 17 שנה? ומה אם הזוג הצעיר ירצה למכור את הדירה עוד לפני שסיים את אותן 18 שנים?

נכון, ייתכן שיימצאו תשובות לשאלות הללו, ושחברת "דירה להשכיר" שמקדמת את התוכנית עושה בוודאי עבודת הכנה רצינית, אבל זו לא הנקודה. הדלפת התוכנית על-ידי מי מהגורמים שהחליט לעשות כן, עשויה להעיד על נקודת משבר אצל מי שעד כה התנהל באחריות, וכנראה על בסיס תוכנית מוסדרת. אם נצרף לכך את העובדה הפשוטה שלמרות ההצהרות הגדולות על פרסום מכרזי "מחיר למשתכן" בהקדם האפשרי, פורסמו עד כה בפועל חוברות מכרז רק לבודדים, נמצא אולי את הטריגר להשקה המוקדמת של תוכנית נוספת. אם ההמונים ממתינים לבשורה בתחום הדיור, והיישום של "מחיר למשתכן" מתעכב, כדאי אולי לספר להם שיש עוד תוכניות בקנה, ולא צריך להתייאש.

זמן קצר אחרי פרסום התוכנית החדשה, צוטטו שר הבינוי ומנכ"ל משרדו אומרים שמחירי הדירות לא צפויים לרדת בקרוב וכי המטרה האמיתית היא לבלום אותם. ייתכן שזו דווקא נקודה לזכות המצוטטים, שקודמיהם בתפקיד לא היססו (אחרי תקופת חסד קצרה) להבטיח שהמחירים עתידים לרדת, ואפילו הצהירו שלא היו ממליצים גם לקרובי משפחתם הקרובים לרכוש דירה בקרוב, לפני הירידה הצפויה במחירי הדירות.

נכון, חשוב להגיד לציבור את האמת, אבל צריך גם להתמקד בבעיה ובפתרון. אם יש תוכנית שנמצאת באוויר, תתמקדו בה, תבדקו אם ניתן ליישם אותה, ואל תפזרו שוב הבטחות לציבור. גם ככה מדד האמון של רוכשי הדירות והזוגות הצעירים נמצא בשפל. תוכניות לא בשלות עם הרבה סימני-שאלה אולי משיגות כותרות בעיתונים ובטלוויזיה, אבל הסבירות שייתנו פתרון למצוקה בשטח היא נמוכה. וככל שמרבים בתוכניות, בדרך-כלל מרבים גם באכזבות מאוחר יותר.