מתנה לחג: האלבומים הישראליים המומלצים שיצאו לקראת החגים

ראש השנה העברי בפתח, ועל כן כוונתנו הראשונית הייתה לסקור אלבומי מוזיקה ישראליים בשפה העברית שיצאו לאחרונה לשוק. שהרי ידוע, כי אלבומי מוזיקה הם המתנה האולטימטיבית לחג (לצד תווי קנייה ברשתות השיווק). אלא שהכוונה התגלתה כשאפתנית למדי; המבחר המצומצם יחסית של האלבומים הישראלים החדשים שיצאו לשווקים, כולל לא מעט אלבומים שכל השירים שבהם בשפה האנגלית, ואלבומים אשר משולבים בהם גם שירים בעברית וגם שירים באנגלית. הכמות הזו יוצאת דופן, ויש בה כדי ללמד על מגמה - להתרחק כמה שיותר מהמוזיקה הארצישראלית, מהמורשת המוזיקלית, מהקהל, ולא רק מהשפה. והשאלה היא, למה בעצם? מה בוער לכם בעצמות להביע את עצמכם בשפה זרה, אמנים ישראליים צעירים? עוד לא ניסיתם לשיר בשפתכם, וכבר בחרתם לנטוש אותה? אם התשובה היא - "כדי לנסות ולפנות לקהל רחב בחו"ל" - הרי שמדובר בצורך כוזב, שבא, לעיתים, על חשבון כנות.

לשיר בשפה שאינה שפת האם שלך זוהי בריחה. בריחה מהמשמעות של המילים, מהישירות של הכוונה. למעשה זוהי יצירה של זהות מלאכותית. אם אדם לא חושב מחשבות באנגלית, לא חולם חלומות באנגלית, לא מקיים אינטראקציה ומנהל יחסים בשפה האנגלית וחווה חוויות בשפה האנגלית - אז מה הקטע? לשיר על תחושות אוניברסליות? גם פוטנציאל איכות הלחן נפגם מחוסר האותנטיות, שכן יש חשיבות לעיבוד המוזיקלי של החוויה.

בוודאי שיש יוצאים מן הכלל שמצליחים - כמו אסף אבידן, למשל. אבל אבידן עצמו אפילו לא שר כפי שהוא מדבר. המילים שיוצאות מגרונו הן בבחינת אינסטרומנט. לא בכדי קשה למצוא בהן כוונה אותנטית כלשהי, שלא לדבר על משמעות. רוצים ללמוד משהו על אותנטיות? תלמדו מפורטיס.

פורטיס: "תולדות הכותרת"

רמי פורטיס הגיע להקלטות האלבום כשהוא בטוח בעצמו ומודע למעמדו ברוק הישראלי. עצם ההחלטה להפיץ אלבום או בפורמט תקליט ויניל או בפורמט דיגיטלי, מלמדת על ביטחון בנטילת הסיכון הרגשי, במידה שהמהלך לא יישא פרי כמצופה. מותר לאוהדיו של פורטיס להצטער על כך שלא ניתן לרכוש דיסק, אך המהלך הפוליטי-רומנטי של פורטיס - להחזיר את הערך ואת הכבוד לאלבום שראוי שיישמר כפריט מוחשי - ראוי להערכה. ראייה נוספת למודעות של פורטיס למעמדו, היא שהוא לא חושש לכוון את הזרקור לעבר אחרים - חברי הלהקה שלו זוכים בקרדיט על הלחנים, העיבודים וההפקה המוזיקלית. פורטיס גם מארח חברים: יובל בנאי, בשיר "עתיק מעתיק", ברי סחרוף בשיר "העץ על הגבעה", וגיא מר מלהקת "הדג נחש", בשיר הנושא את שם האלבום.

דאנה איבגי: "ID"

שם אלבום הביכורים של השחקנית דאנה איבגי מביע תחכום: אלו ראשי התיבות באנגלית של שמה, וגם קיצור האנגלי של תעודת זהות באנגלית. האם הזהות של איבגי משלבת עברית ואנגלית, או שמא כך היא מבקשת לאפיין את מהות יצירתה המוזיקלית? כך או כך, האלבום הוא יצירה מעניינת. איבגי יודעת להגיש שיר - להביע כוונה ורגש, להדגיש את המילים בטבעיות, עם מינימום של ליווי. מורגש ביטחון בדרך שבה היא מעוניינת שהשיר יישמע, והשיר כולו נצבע בגוון הזה. זה ניכר בשירים כמו "מחשבה רעה", "on the bus", ו-"Don't stop" - מעין וריאציה ל"Sending out an s.o.s" של POLICE. בכלל, ההשפעות של איבגי רבות ויפות: רוק בריטי של שנות ה-80, פליטווד מק, פיונה אפל, מדנס, וסטינג. אם הזהות של איבגי תמשיך להתעצב, האלבום הבא עתיד להיות מוצלח אף יותר.

ריטה: "ריטהאוסף"

ריטה יודעת לבחור שירים, היא יודעת כי הקהל שלה פחות מתעמק במילים ושם יותר דגש על מחוות רגשיות העוטפות את הלחנים (למשל: "ילדים זה שמחה", שיר סטירי אפלולי במקור, המופיע באוסף, שהזמרת הפכה אותו לעליז ועולץ). אך אם מנתקים את הלחנים מן ההגשה המלודרמטית, ניתן לקבוע כי מבחינה פזמונאית, איכות כמו באלבום הזה אין באף אלבום אחר ברשימה. נכון, מדובר באוסף (מושקע ומהודר), אבל כמעט כל שיר הוא קלאסיקה: "שביל הבריחה", "שרה ברחובות", "ימי התום", "אני חיה לי מיום ליום", "בוא", "שיר אהובת הספן", "ערב כחול עמוק", ועוד, ובסך הכל 34 שירים, שהם עדות לקריירה המפוארת, בת שלושה העשורים, של הזמרת.

היהודים: "יותר לא"

גם להקת "היהודים" שילבה שירים באנגלית באלבום החדש שלהם, אבל הם הרוויחו ביושר את הזכות הזו. מה גם שהמוזיקה שלהם מקורה בהשפעות אמריקניות מובהקות (ג'ימי הנדריקס ועד נירוונה), וכששרים רוק ניינטיז מחוספס ואנרגטי במשך כל-כך הרבה שנים, האנגלית מדגדגת בלשון. כפי שנכתב קודם, הלחן הוא תוצר של חוויה, ואולי זו הסיבה שבכל הקשור לשירים באנגלית באלבום, התוצאה סבירה. כמה מהשירים הם שירי רוק רך נחמדים, אך רחוקים מרחק רב מהצליל הממכר של השירים העבריים באלבום, ביניהם "מישהו", "עד שירד", ואף ב"עברה שנה", בלדה תמימה עצובה ויפה. כמי שעוקב אחר הלהקה עוד מימיה הראשונים (עוד כשנקראו "תום והפצצה"), מעניין ומפתיע הוא הכוח המניע אותם. נותרה בהם, בזוג אורית שחף ותום פטרובר, אותה ההתלהבות, אותה אנרגיה ממגנטת, בדיוק כמו לפני 20 שנה.

מאיה איזקוביץ': "All Of The Miles"

לאחר סיבוב הופעות ארוך, בסימן אלבום הבכורה המצליח שלה (Safe & Sound (2011, שהופק עצמאית וזכה למעמד של תקליט זהב, נסעה מאיה איזקוביץ' לניו-יורק כדי לחוש את סצנת המוזיקה בתפוח ולהקליט אלבום פולק-פופ מלוטש ומהוקצע, קליט ברובו, הרמוני מאוד, שמחמם את הלב. להבדיל מהאמור בפתיחה באשר לזמרים ישראלים ששרים באנגלית, האנגלית של איזקוביץ' היא שפת אם. ההשפעות המוזיקאליות הן מבית אבא (פולק, קאונטרי), ואך טבעי הוא שאיזקוביץ' תשיר באנגלית. יחד עם זאת, אין אלא להצטער על כך שקולה הכה נדיר והמיוחד לא פוגש את שפתה היומיומית. אולי זה עוד יקרה יום אחד, וכדי שזה יקרה, איזקוביץ' צריכה כנראה להמשיך עוד קצת במסע שלה.

המלצות אינדי

FULL TRUNK

להקת הבלוז-רוק "FULL TRUNK" מנגנים ושרים מעולה. המוזיקה שלהם מלהיבה, בעלת עושר מוזיקלי והרמוניות בלוזאיות נהדרות. כיף לשמוע אותם בהופעה, וחברי הלהקה חורשים את הארץ מהופעה להופעה, מכתתים רגליהם בכל מקום שיש בו ברז בירה וכמה כיסאות ועד לפסטיבלים מקומיים עונתיים, ומרחיבים את הקהל שלהם שבוע אחר שבוע. יש להם כמה שירים בולטים שהפכו ללהיטים, כמו "מופלטה בלוז", "דנה". אבל, ותמיד יש אבל, "FULL TRUNK" שרים רק באנגלית, ובטווח הארוך הדבר בעוכריהם. אני מניח שאני לא היחיד שמעדיף שירים מקוריים ומהלב ופחות "איי וונט טו טאץ' יו, בייבי". מילא אני, אבל הקהל בחו"ל (שאליו פוזלת הלהקה, אחרת למה לשיר באנגלית?), עשוי למצוא את המוזיקה כמהנה וטובה אך לא מקורית דיה. את אלבום הלהקה: Time for us to move, אפשר לרכוש דרך האתר שלהם.

מיה יוהנה: "Bells in our stomachs"

מיה יוהנה, עם האלבום Bells in our stomachs היא תגלית בתחום השירה. עם איכויות קוליות ושירים שעוצמתם הולכת וגדלה ככל שמתקדם השיר, סביר שלא ירחק היום שבו גם חובבי הזמר המרכזי יתוודעו אליה. בעיניי המוזיקה של יוהנה דומה מאוד לזו של בת' הורטון. אני מעדיף את המקור, אבל מסוגל ליהנות גם מיוהנה.