הקמפיין נגד מתווה הגז איבד פרופורציות. אני לא מתכוון למי שטוען שהמתווה בעייתי ושאפשר היה להוציא ממנו יותר. אני מתכוון לכמה אלפי אנשים, במקרה הטוב, שמשוכנעים ששוב גונבים להם את המדינה. שגוזלים מהם את התקווה האחרונה לחיים טובים יותר. שהמתווה הוא מזימה אנטי דמוקרטית להעברת עושר אדיר השייך לציבור לידיהם של חברות זרות וטייקונים. הסיסמאות האלה קליטות וחדות. הן נשמעות גם אמינות ואמיצות - אבל הן ריקות לחלוטין. הן דמגוגיה זולה.
אם הדמוקרטיה הישראלית נמצאת בסכנה - זה לא בגלל מתווה הגז. אם נעשו ויתורים מקוממים לטובת החברה העסקית שמפתחת את שני המאגרים ושתפעיל אותם - זה לא איום על ערכי היסוד שלנו. אם ראש הממשלה נפגש עם ראשי אותה חברה בלי שפרסם פרוטוקול מלא של פגישתו - זה עדיין לא מוכיח ש"הכול כאן נעשה במחשכים". ואפילו אם יש בסיס לחשש הנורא שהעלה בסוף השבוע אחד מראשי הקמפיין ש"ישראל עומדת להפוך למדינה מושחתת כמו ארה"ב" - זו עדיין לא סיבה לרוץ ולהקים ברחובות תל אביב בריקדות.
הבעיה העיקרית בקמפיין נגד מתווה הגז היא לא במה שיש בו אלא במה שאין בו. אין בו תשובה - או אפילו התמודדות הוגנת - עם השאלה המיידית שתישאל אם הקמפיין יצליח. מה האלטרנטיבה? מהי הדרך הנכונה לפתח את המאגרים? מה יקרה ביום שבו יטורפד המתווה? מה הסיכונים והעלויות של אי-הגעה להסכמה עם נובל אנרג'י, של "שבירת הכלים" עם היזמים ואיפוס התהליך כולו מחדש? מה הנזק שייגרם כתוצאה מעיכוב בפיתוח "לוויתן", מאי מכירת "כריש" ו"תנין", מאי-הוצאת קבוצת דלק מ"תמר"? מי יפתח את המאגרים במקום נובל ומי יבנה צינורות לחוף? חברה עסקית זרה אחרת? המדינה? עד כמה רציני האיום בבוררות ומה סיכויי ישראל לזכות בה? כיצד ישפיע סכסוך משפטי בינלאומי כזה על הסיכויים לשכנע משקיעים בינלאומיים לבוא לכאן? האם הופקו לקחים מהתנהלות מדינות אחרות שבחרו "לשבור את הכלים" כמו ונצואלה, ארגנטינה ובמידה חלקית - מצרים?
בין מובילי הקמפיין ישנם כאלה המתגאים בהבנה המעמיקה שרכשו בשבועות האחרונים בשוק הגז. חבל שהם לא ניצלו את המומחיות הזו כדי לחשוב צעד אחד קדימה, להפגין טיפת אחריות. אני מלווה את השוק הזה קרוב לשש שנים ועדיין לומד בכל יום דבר חדש.
מאיפה צצה הסכנה לדמוקרטיה
אני כן יודע שעד שהתחיל כל הסיפור של המתווה אף אחד לא דיבר על סכנה לדמוקרטיה הישראלית. אף אחד לא חשש לשלומה במשך שנתיים שבהן דיויד גילה ניסח הסכם פשרה עם המונופול ובמשך תשעה חודשים שגילה ניסה למכור את ההסכם הזה - שנראה הרבה יותר מתון מנוסח המתווה הנוכחי. גם הסכם הפשרה של גילה וגם המתווה מבוססים על אותו היגיון שעליו נבנו בזמנו המלצות ועדת ששינסקי: היזמים רצים ומפתחים וישראל שותפה ברווחים. כל עניין התחרות והמונופול נכנס בדלת האחורית אחרי שוועדת צמח התעלמה ממנו במתכוון כי הבינה שאין סיכוי ליצור תחרות אמיתית במשק גז קטן כמו המשק הישראלי.
המדינה לא מוכנה להשקיע גרוש בים כי זו השקעה מסוכנת ולכן בסוף כל משפט שאתם אומרים בעברית יושבים כמה אמריקאים ביוסטון, או כמה נורווגים בסטוואנגר או כמה אזרים בבאקו, שרוצים להרוויח וכמה שיותר מהר. כולם מפעילים קשרים וכולם נלחמים בשיניים כדי להגן על האינטרסים העסקיים שלהם. נובל אנרג'י, מבחינת יכולות ואינטגריטי מקצועי, נמצאת שתי ליגות מעל כל החברות האחרות שהגיעו לכאן עד היום ואין לה אג'נדות פוליטיות כמו לרוסים או לסינים.
נכון שנובל קיבלה במסגרת המתווה כמה דברים שלא היו לה קודם. אבל יציבות רגולטורית אינה ויתור אסטרטגי - היא מובטחת לכל גורם עסקי שמקבל מהמדינה זיכיון להפעלת כביש. הוויתור על הנחת צינור שני נראה תמוה יותר, וייתכן שכל ההימור על הייצוא למצרים היה טעות בניהול המו"מ והיה אפשר לצאת קצת פחות פרייארים לו היינו מתנהלים אחרת. ועדיין - תהיה זו איוולת לבטל ולהתחיל את כל המסע מחדש. הרצון שלא לצאת פרייארים הוא אולי קלף מנצח במשחק הפוליטי אבל בסופו של דבר הוא יגרום לנו לשלם הרבה יותר.
לתשומת לבכם: מערכת גלובס חותרת לשיח מגוון, ענייני ומכבד בהתאם ל
קוד האתי
המופיע
בדו"ח האמון
לפיו אנו פועלים. ביטויי אלימות, גזענות, הסתה או כל שיח בלתי הולם אחר מסוננים בצורה
אוטומטית ולא יפורסמו באתר.
כתבות
ני"ע
